מות בלעם

עמוד:11

פנחס , הכהן הגדול ההולך בראש הצבא , טוען כנגדו כי אינו ראוי לשכר משום שמעל בתפקידו : ״לא דברייך עבדת ולא דבלק עבדת״ [ לא את דברך קיימת ולא את דבר בלק קיימת ] . בדברים אלה הוא מתייחס לכך שבלעם לא עמד בדיבורו לשמוע בקול ה׳ , ונענה לבקשת בלק לקלל את בני ישראל , וגם את השליחות הזו לא מילא שהרי בפועל בירך אותם . ואשר להדחה לחטא , שלה לא נדרש כלל , מבטיחו פנחס באירוניה : ״אף אני איני מקפחך [ מ ] שכרך״ ( , ( E שהרי שכרו יהיה המתתו . על אופן מותו של בלעם למדו עורכי הירושלמי מהפסוק ״ואת בלעם [ ... ] הרגו בני ישראל [ בחרב ] על [!] חלליהם״ ( יהושע יג , כב ) . נוסח זה של הפסוק שהשתמר בירושלמי ובעדי נוסח אחרים של המקרא ( בשונה מנוסח ספר במדבר – ׳אל חלליהם׳ ) תואם את לשון הדיווח על המתת מלכי מדין ( ״ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם״ , במדבר לא , ח ) . שינוי לשוני זה משרת את חלקה השלישי של הדרשה המעמידה קונפיגורציה של חיים עליים מול שקיעה של מוות : ״על חלליהם – שהיה צף כנגד כל חלליהם והיה פנחס מראה לו את הציץ והוא שוקע ויורד״ . הציור הלשוני הזה עומד במרכז המוטיפמות של ׳הריחוף המאגי׳ ( ( F ו׳ההפלה ארצה׳ ( , ( H והוא מכוון להצביע על דמות בעלת יומרה לעליונות רוחנית ולקדושה שריחופה השמימי מתרחש מעל יריביה שוכני שאול ובני מוות . פנחס חושף את התרמית המונחת בבסיס התיאור הזה כשהוא מנופף בציץ , האביזר המייצג את הכהונה הגדולה , ובפעולתו המאגית הזו מתבטלת התרמית . בלעם נופל מטה ומגיע אל תחתיות ארץ , ומת כאחד המתים כולם . הציץ הוא מעין נזר זהב שהכהן הגדול קושר לראשו בעת עבודתו במשכן , כנאמר : ״ויעשו את ציץ נזר הקדש זהב טהור , ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם ׳קדש לה׳״ ( שמות לט , ל ) . ייעודו של הציץ : לכפר על הקרבת קרבנות בטומאה . פנחס משתמש אפוא באביזר מאגי של קדושה שייעודו לבטל את כוח הטומאה על הטהרה . גרסה זו העמידה את בלעם , המחטיא והמטמא את ישראל בזנות , ככוח המתחפש באיצטלה של נביא שמימי , ולפיכך נזקקה להעמיד מולו כוח קדושה שכנגד , את פנחס בן אלעזר הכהן , ראש ל׳מטהרים׳ , יורש אביו בכהונה הגדולה . ביסודו של דבר , זוהי צורת עיצוב בתר מקראית של מאבק בין שני מאגיקונים גדולים המייצגים כוחות מהופכים זה לזה . פנחס הוא אפוא מנהיג שתפקידו כפול : ׳כהן משוח מלחמה׳ המעודד את רוחם של הלוחמים בעיקר באמצעות פנייה אליהם קודם הקרב ( משנה סוטה ח , א ; בבלי סוטה מג ע״א ; מקבים א ג , מו - ס ); ומתוך כך שלא נזכר שמו של מפקד הצבא , הריהו מתפקד כאן גם כמנהיג צבאי לכל דבר . כפל תכונות מעין זה של ׳ספרא וסיפא׳ קיבל ביטוי כבר קודם לכן בסיפור הריגתו את זמרי ( במדבר כה , ז - ח ) . מלבד זאת , העמדת כהן בראש הצבא יש בה אמירה לגבי טיבו של האויב , שהוא לא רק בעל כוח צבאי אלא כוח מתנגד של עולם הטומאה . שלוש דרשות נוספות שמביא הירושלמי הן ביאורים לשוניים ללא שינוי הנוסח

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא