|
|
עמוד:10
עם מורכבות המצב שנקלעו אליו בהצלחה רבה יותר מאורי הצבר , כך גם האופציה של ריבוי הקולות שמציג בן עמוס מבטאת התמודדות בשלה ומורכבת יותר בחברה הישראלית כיום . קבוצת המאמרים השנייה בקובץ מתמקדת בדגש המחקרי ' השלילי ' . היא בוחנת את מקומן ואת משמעותן המשתנה של תפיסות ' שלילת הגלות ' בציונות ובחברה בישראל . מאמרו של חיים גנז פותח את הדיון בעימות בין שתי תפיסות של ' שלילת הגלות ' : תפיסה השמה במרכז את ארץ ישראל כקניין העם היהודי ורואה בפריחת חיים יהודיים מחוץ לארץ ישראל סוג של קלקול וסכנה . גנז מבקר תפיסה זו בהיותה מבוססת על מתן עדיפות לזכות הקולקטיב לעומת זכות הפרט , ומתוך כך היא מכתיבה לדעתו יחס של התנשאות כלפי יהודי התפוצה ואף כלפי הפלסטינים . מנגד , תפיסה השמה במרכז את קיומה של תרבות יהודית חובקת כול ורואה ביהודים , במדינת ישראל ובתפוצה , אינדיווידואלים שיהדותם אינה אלא רכיב אחד מני רבים בזהותם . תפיסה זו מחייבת לטענת גנז הגדרה מחדש של ' מרכז ' לעומת התפוצות – לא מרכז שמחייב הזדהות שאינה תלויה בדבר התנהלותה וערכיה של המדינה היהודית , אלא מרכז שההזדהות אתו תלויה בתכנים המשותפים לתפוצות ולמדינה היהודית . משה צוקרמן , במסה המחקרית שלו , נוקט גם הוא גישה ביקורתית כלפי הגרסה הדיכוטומית של ' שלילת הגלות ' . לטענתו , מדובר בתפיסת זהות לאומית שלילית שנזקקה לקיומה של האנטישמיות על מנת ' להוכיח ' את צדקת דרכה . צוקרמן מדגיש שהמאבק ב ' שלילת הגלות ' מעמדת כוח , לאחר שהוקמה המדינה , שונה משהיה בעת שנאבקה הציונות לבנות את דרכה . לתפיסתו , המשך ' שלילת הגלות ' , גם כיום , מתווה בהכרח דרך לחשדנות ולשנאה כלפי זרים וכלפי ' אחרים ' , בעיקר אם הם – כמו החרדים וכמו ניצולי השואה ודוברי היידיש בתקופות מוקדמות יותר – מגלמים את הגלות , שמדינת ישראל נועדה לרפא ולגאול את היהודים ממנה . יהודה שנהב , במסה על ' הנכבה והמלנכוליה היהודית - ערבית ' , מבקש לדמיין נוכחות פעילה ומשפיעה של גלותיות בחברה בישראל כיום : אופציה המבוססת על תפיסה של זהות ממוקפת ועל ריבוי קולות , שתהיה אתגר לגישות קיימות של ' שלילת הגלות ' שמעצם טבען כופות חלוקה דיכוטומית וסיפור אחיד של מולדת - גלות . שנהב רואה בהתעלמות מהשייכות הפלסטינית למולדת ומתוצאות הקיום הפלסטיני בגולה חלק ממימוש התפיסה של שלילת הגלות כפי שהתפתחה בציונות האירופית וכפי שהיא נמשכת כיום בחברה הישראלית : אצל היהודי האירופי קיים מתח בינארי בין הגלות באירופה למולדת בישראל . ואילו בקיום היהודי - ערבי היחס בין גלות למולדת נתון ברצף של מקטעים מרחביים , לשוניים , דתיים ותרבותיים . על רקע זה , ולנוכח דחיית הערבית וראייתה כשפה נחותה , שארית מזוהמת של שפת הגלות המשבשת את העברית , שנהב מציע חזון אוטופי של התפייסות הלשונות , שיכול לזמן מפגש מחודש בין היהודיות לערביות : אופק פוליטי שיאפשר הגדרות ריבונות חדשות שתהיינה גמישות מספיק כדי להכיל את הערביות ביהודיות ולהפך . בתיה שמעוני מאתגרת את תפיסות שלילת הגלות בגישה הרואה בהן תוצר של המציאות היהודית באירופה . היא בוחנת את יצירתו של יוסי אבני לוי ומציגה אותה כמקרה בוחן למקומו של ' המזרחי ' במפעל הציוני , בעיקר בכל הנוגע לערעור היחס הבינארי בין גלות לריבונות . לפי שמעוני , הדילמות שמעוררות האנטישמיות והעוינות כלפי היהודים מצד הסביבה הנוצרית אינן רלוונטיות למציאות התרבותית המזרחית , ולפיכך הן שוללות את האפשרות הגלומה בה
|
|