|
|
עמוד:12
בניגוד לזו האקדמית – נכתבה כל כולה בגרמנית , ויחסו לגרמניה נותר אמביוולנטי באורח יסודי . השפה נותרה , כדי לחוג סביב מה שאבד : בהעידם על אי יכולתו של האדם להימלט מעברו ומזיכרונותיו , ספריו של זבאלד הם העלאה חוזרת ונשנית של עבר טראומתי של הרס ואובדן , ממנו לא רק האדם , אלא האנושות כולה , אינם יכולים להחלים ; עבר שזבאלד מתאר כרצף של קטסטרופות הערוכות במבנה של חזרה אינסופית , כטראומה חסרת זמן שאינה יכול להדק את אחיזתה בזמן , הלכודה בדפוס של חזרה , דפוס שאין בו לפני ואחרי , הנידון להוסיף ולהתקיים בגביש הקפוא וחשוך המרפא של ההווה . עבר שאינו אלא הטלטלה האוחזת בהיסטוריה עצמה , הנושא עמו אחריות עצומה כלפי המעונים ואת הידיעה כי העבר אינו מה שנחתם או נגוז , אלא זה אשר עתיד לשוב ולפקוד את בני האדם . זבאלד , המבקר בשטוטגרט בשלהי המאה העשרים , אינו יכול להוציא מלבו את מראות העינויים והטרור של עידן המלחמה , ואת ההכרה באסון המתחולל ברגע זה ממש על פני האדמה : למה בנוסעי באס באן אל מרכז שטוטגרט נדמה לי בכל פעם שהרכבת מגיעה אל תחנת פוירזה , שהאש עדיין בוערת מעלינו ושמאז תקופת הבלהות של שנות המלחמה האחרונות
|
|