|
|
עמוד:14
נא , יוגש לו כבוד : אולם אין הוא מטרה , לא פתיחה ולא זריחה , לא אדם המשלים את החסר , אשר בו תמצא צידוקה של המציאות הנותרת , לא סיום ומכל שכן לא ראשית , לא הולדה , לא עילה ראשונה , ולא נוקשות , עוצמה , עצמיות , לא שום כוח הרוצה להיות אדון : לא יותר מאשר כלי קיבול עדין ומיטלטל . סיר שנופח , שטופח להיותו עומד ומצפה לתוכן ומילוי כלשהו שיבוא בו ואשר על פיו " תעוצב " צורתו . על כן יהיה על פי רוב אדם זה הוא עצמו ללא תוך ותוכן , איש הביטול העצמי . ומשום כך – במאמר מוסגר – גם לא כלום בשביל נשים . ( שם , עמ ' 120 - 119 ) שופנהאואר , קירקגור וניטשה הדגישו בלהט את הפער שבין ההפשטות האובייקטיביות של הנאורות לבין אדם ממשי וחי . בעקבותיהם הלכו גם יוצרים והוגים " קיומיים " נוספים . כך התפתחה במחצית השנייה של המאה ה - 19 חשיבה מודרנית חלופית , כזו הרואה לא באידאה הגדולה כי אם בחיי הפרט דווקא את הזירה שמתרחש בה עניינו העיקרי של האדם . ההיסטוריה האנושית אינה יכולה לשמש אלא רקע להתרחשויות האלו ; במלחמה ושלום תיאר טולסטוי ( 1952 / 1869 ) את ההיסטוריה כזרם אדיר , שרירותי ועיוור שיכולות להתגלות בתוכו תעצומות רוחו של האדם הפרטי ( בהתאם לכוחותיו הפנימיים ) . בהכרעותיו הפנימיות של האדם טמונה הדרמה הגדולה של הקיום האנושי , ואלו מתרחשות בתוככי גל אדיר של אינסוף מאורעות שמקורם בכוח עלום ומסתורי , ללא היגיון וללא תכלית . הדמויות המרתקות שתיארו דוסטויבסקי וקפקא , לימדו כי עולמו הפנימי של האדם מתאפיין בסתירות ובמועקות . העולם הפנימי הזה אינו שקוף כלל לעולם שבחוץ , וודאי שאי - אפשר להציע לו פתרון גואל באמצעות המשגה תבונית . במאה ה - 19 התבטאה החשיבה האנטי - אידאולוגית בעיקר במחאות אישיות סוערות , אולם בראשית המאה ה - 20 היא כבר החלה להתגבש כשיטת חשיבה חלופית . מרטין היידגר ( Heidegger , 1927 ) ניסח את האידאל של דפוס החשיבה הזה , אידאל ה " אותנטיות " : האדם האותנטי אינו " אדם סתם " ( das Man ) ואינו הפשטה מתמטית של אנשים נוספים , אלא ישות קיומית פרטית . 3 “ פתאום מגלה האדם שהוא , שנתעכל זה כבר במעי הפילוסופיה , עדיין חי וקיים [ ... ] אני הפרט הנקלה , אני פלוני בן פלוני , אני עפר ואפר , אני עדיין קיים ועומד . אני מתפלסף , היינו יש לי החוצפה לפלסף פילוסופיה זו השלטת בכיפה בכבודה ובעצמה [ ... ] ייחודו של אדם , שהוא בן - בלי - ביטוי , הוא המנצח . ועיקר התמה הוא לא שהוא מפלסף , אלא שבכלל הוא עוד בנמצא , שבכלל הוא פוצה פה ומצפצף״ ( רוזנצווייג , , 1960 / 1917 עמ׳ . ( 207
|
|