|
|
עמוד:13
מבוא פרידריך ניטשה כותב בספרו הולדתה של הטרגדיה שהאמנות היא הפעילות הגבוהה ביותר של החיים האנושיים . גם מי שלא יסכים עם טענה זו לא יתקשה להכיר בתרומתה הייחודית והחשובה של האמנות להתפתחות החברה והתרבות . הדיון בקשר שבין חינוך לאמנות התעורר כבר בראשית ההגות הפילוסופית , בדיאלוגים של אפלטון . החינוך אמנם לא תמיד מצא מקום לאמנות , ואפשר לומר שלרוב אף התקשה להכיר בתרומתה הייחודית להתפתחותם של היחיד ושל החברה , אך בשיח החינוכי של העשורים האחרונים נשמעים יותר ויותר קולות של הוגים הקוראים להפוך את האמנות , על סוגיה השונים , לחלק אינטגרלי ומשמעותי מתכנית הלימודים במערכת החינוך הציבורית . התנופה שהחלה בארצות הברית בשנות השבעים והשמונים של המאה ה - 20 עם מפעליהם של נלסון גודמן ( , ( Goodman אליוט אייזנר ( , ( Eisner מייקל פרסונס ( Parsons ) ורלף סמית׳ ( , ( Smith אחדים מבין עשרות הוגים אמריקנים שנדרשו לנושא , מפתחת וממשיכה את הרברט ריד ( Read ) הבריטי , שקרא ב - 1943 להשתמש באמנות ככלי חינוכי . כתבי עת המוקדשים לנושא משגשגים , הן בארצות הברית והן בבריטניה . קריאה דומה , סוחפת ומלאה להט , עלתה אף מצדה השני של תעלת למאנש – בהגותו של הפילוסוף הצרפתי ז׳אק רנסייר ( . ( Ranci è re הכרה זו בחשיבות האמנות לחינוך כבר עברה מזמן לשלבים מעשיים . במערכת החינוך הפינית , למשל , הנחשבת כיום לדגם מוצלח במיוחד של מערכת חינוך ממלכתית , האמנויות ממלאות תפקיד חשוב ומרכזי . מנקודת מבט זו , מביך לראות עד כמה החינוך לאמנות שולי , אם לא נעלם לגמרי , בתהליך החינוך של ילדי ישראל ; אפשר לראות מעט ממנו בשלבי החינוך הרך , אך עוד פחות בשלבי החינוך הבוגרים יותר . אף שמדובר בכשל חריף ומתמשך , אין הוא זוכה להתייחסות רחבה בדיון המקצועי והציבורי על החינוך בישראל . אסופת המאמרים שלפנינו היא כקול קורא במדבר . המפגש בין האמנות , במובנה הרחב , הכולל את סוגיה השונים ואת תחומי האומנות ( crafts ) המשיקים לה , ובין הפרקטיקה החינוכית
|
|