פתח דבר

עמוד:9

מאמרה של דומיניק לוי אייזנברג יוצא מנקודת הנחה שהציור הוא המקום שבו העימות בין השירה כפעולה פואטית לבין היותה פעולה בשפה , שב ומופיע בפער שבין ההתנהלות האוטונומית של החומר הציורי לבין הכפפתו ללוגוס , דהיינו הצורה והדימוי . המאמר מנתח את הפרקטיקה האמנותית של סמדר אליאסף בניסיון להראות שסדר הפעולות שהאמנית נוקטת מדגים מודוס שבו האמן והצופה גם יחד מוזמנים להשקיף על הגיית החומרים ואירועי הציור הנתונים לכורח המקרה . אמנות כזאת ממחישה את עקרון השלילה העצמית של השירה כעשייה שרק באמצעותה תיפתח האפשרות להגיית משמעות . מאמרו של דרור ינון טוען שבספרו של קאמי ' האדם המורד ' מצויים המרכיבים הדרושים לשם עיצובה של פילוסופיה פוליטית . לשם כך הוא מנתח את פרשנותו של אבי שגיא לספר זה , שעיקרה הוא הצגת חוויית המרד והסולידריות האנושית הנחשפת בו כמבססות מניע לפעולתו האתית של היחיד ולאפיונה של תודעתו כתודעה של היענות למצוקה ולסבל של הזולת . כאלטרנטיבה לפרשנות זו המאמר מפתח את משמעות המרד והסולידריות כמושגי יסוד של מסגרת פוליטית , מושגים המעצבים את פעולת המוסדות המסדירים את החיים החברתיים . פרשנות זו הופכת את ' האדם המורד ' לחיבור רלוונטי לשיח הפילוסופי הפוליטי העכשווי , ומחלצת את מחשבתו הפוליטית של קאמי מהקשרה הפולמוסי היסטורי ומתחומה של האתיקה הקיומית של היחיד . מאמרו של פיני איפרגן , החותם את הקובץ , מבקש להאיר באמצעות שלוש וריאציות קצרות את שאלת יחסו של האדם היחיד אל ה״מוחלט״ . שאלה זו מקבלת תפנית בעקבות הגותו של הגל והצעתו למושג ״מוחלט״ , שנדמה שמייתרת את השאלה הזאת כפי שנהוג היה להבינה . המאמר מציג את שאלת היחס באופן חדש , לאור קריאה חדשה בכתבי הגל , ובוחן שתי מחשבות נוספות בסוגיה זו . הראשונה היא הגותו של הנס בלומנברג כפי שזו עולה מניתוחו את הופעתה של הפעילות המושגית / מיתית של האדם , והשנייה – עבודתו של אבי שגיא על משמעותה ומובנה של התפילה אחרי ״מות האל״ . אני מקווה שמאמרי הקובץ הזה יעוררו את הקוראים למחשבה מחודשת בסוגיות חקר המודרנה , הפוסט מודרנה , הפרשנות , התרבות וביקורת התרבות . דב שוורץ

הוצאת אוניברסיטת בר אילן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר