|
|
עמוד:8
מציג נמענים שונים של הדיאלוגיות בשירת עמיחי לכל אורכה כדי להראות כיצד מעצבים יחסים דיאלוגיים אלה את העצמי הדובר בשירים . במישור המתודי המאמר מראה בעזרת מונחיו של ויטגנשטיין כיצד הדקדוק בשירת עמיחי מאפשר לחשוף את השפעותיהם של אחרים משמעותיים על הכרעות קיומיות של הדובר . במישור התמטי המאמר מסתייע בפסיכולוגיית העצמי של קוהוט ובפסיכולוגיה ההתייחסותית של מיטשל , שבה נוסח מושג של עצמי דינמי ומשתנה , שמנהיר את המהלך הפסיכולוגי של כינון עצמי אל מול זולת משמעותי . השאלות המלוות את פרשנות השירים הן מה מקומו של הביטוי הפואטי בכינון העצמי אל מול האחר , ומה היחס בינו לבין האחר הממשי . מאמרו של לירן רזינסקי מציע קריאה צמודה של הרומן ' יאלו ' מאת הסופר הלבנוני אליאס ח׳ורי , המתאר אסיר בבית כלא , הנדרש , במהלך העינויים , לכתוב את סיפור חייו . המאמר בוחן את הכפילות המתקיימת ברומן בין הכתיבה לבין המסגרת הקונקרטית הכופה והנוראית שבה נתון הכותב . הרומן של ח׳ורי מציע רפלקסיה מעמיקה על אודות כתיבה וזהות . הרפלקסיה מובעת דרך המשחק העדין שהמאמר מנסה לחשוף , משחק שבו כל הכרעה וכל ניואנס , כל מילה בטקסט וכל היבט תאורטי במחשבה לגבי הכתיבה , מתקיימים בתווך שבין כתיבה ( במשמעות הרחבה שהיא מקבלת למשל במחשבה הצרפתית ) לבין עינוי ואילוץ . מאמרו של ענר גוברין חותר לקראת פסיכולוגיה חדשה של שיפוט מוסרי , המבוססת על ההנחה שרכישת היכולת המוסרית , בדומה לרכישת יכולות קוגניטיביות ופיזיות אחרות , מערבת מרכיבים מולדים המתממשים בעזרת גרייה סביבתית מתאימה . על פי תאוריה זו , לסיטואציות מוסריות מבנה עומק אחיד , ותינוקות לומדים לזהותו במהירות וללא מאמץ בשנתם הראשונה לחיים . מבנה זה הוא דיאדה בין מי שמזוהה כדמות הורית ( הצד החזק ) לבין מי שמזוהה כדמות תלותית ונזקקת ( הצד החלש ) . הגירוי שמפעיל את הכושר המוסרי מבוסס על האינטראקציות בין התינוק לבין הדמות המטפלת , ובעקבותיהן מתפתח אצל התינוק מערך של ציפיות המכוונות לאופן שבו הצד המזוהה כהורה צריך להתנהג כלפי הצד המזוהה כילד . אל תוך מבנה זה נוצקים תכנים שונים התלויים בתרבות שהפרט משתייך אליה . מאמרו של חזקי שוהם תאורטי באופיו , ועיקרו הגדרה מחודשת של המושג ״מסורת״ . המאמר טוען כי מסורת אינה ישות אונטולוגית היסטורית , אלא צורת שיח ופעילות סימבולית שבאמצעותה מייחסות קבוצות חברתיות שונות משמעות טמפורלית למקטעי חיים מסוימים הנתפסים כקושרים יחד ממדי זמן שונים . המאמר מבסס את ההגדרה באמצעות סקירת שתי גישות אחרות , מנוגדות , להמשגת המונח ״מסורת״ במחשבה החברתית תרבותית של המאה העשרים : מסורת כניגודה של המודרנה , ומסורת כליבת הזהות של החברה . הניתוח מתמקד באפשרויות ביניים אחדות התומכות בתאוריה שהמסורת היא צורת שיח המייחסת משמעות טמפורלית למקטעי חיים .
|
|