פתח דבר

עמוד:8

ממשיכה להתקיים כל עוד נמשך קיומם המהותי של התנאים שהניבו את אותה הרגרסיה . זוהי הזוועה כולה . הלחץ החברתי ממשיך לפעול , גם אם המצוקה אינה נראית היום לעין . הוא דוחק את בני - האדם אל עבר מה - שלא - ניתן - לבטא , אותו דבר - מה שהגיע באושוויץ לשיאו בקנה - מידה היסטורי - עולמי . " תפיסתו של אדורנו את מה שאירע מצטיינת בהתכוונותה האוניברסלית . בדברו על " מעמד האי - חופש" של בני - האדם , הוא מתייחס למצב דכאני ומנוכר מעיקרו של הקיים . בהתאם לכך , הוא תופס גם את ה " תנאים " שהניבו את הזוועה כתנאים היסטוריים - חברתיים במהותם , קרי כ " לחץ חברתי " , הנמשך גם בעידן ש " אחרי אושוויץ " , אם כי באורח סמוי מהעין . מצב פונדמנטלי זה הוא שהפך את " הרגרסיה אל עבר הברבריות " לתופעה היסטורית קונקרטית שכבר התחוללה , מחד גיסא ; ולאפשרות של הישנות מאיימת , אפשרות שאין עוד להתעלם ממנה , מאידך גיסא . אושוויץ כבר היה הרגרסיה אל עבר הברבריות , וכך הפך לפרדיגמה של " שבר ציוויליזציוני " , המערער בהכרח כל אמונה אופטימית תמימה בקדמת הנאורות . במובן זה , שומה עלינו להתייחס אל ייחודיותו של מה שאירע כאל דבר - מה כללי , כאל נקודת - שיא של איום תמידי " בקנה - מידה היסטורי - עולמי " . העובדה ש " במחנות כבר לא מת היחיד , כי אם האקסמפלר " , שרצח - העם הנאצי מגלם כך , לטענת אדורנו , את " האינטגרציה המוחלטת " , חייבת להתפרש , אפוא , כסימפטום מובהק של התפתחות היסטורית - עולמית , אך בה בעת גם כדיאגנוזה אוניברסלית לציוויליזציה הצופנת בחובה פוטנציאל תמידי לרגרסיה אל עבר הברבריות . על רקע מבעית זה , " ציווי קטגורי חדש " כופה עצמו עלינו , ציווי המחייב אותנו לדאוג לאי - הישנותו של מה שהפך באושוויץ , באופן היסטורי ייחודי , לאמת - מידה ; להבטיח ש " שום דבר דומה " לא יתחולל עוד לעולם . מעבר לשאלה הגדולה איזו חברה צריך לכונן כדי לחסל , באורח סופי , את " התנאים" המהותיים לאותה רגרסיה ברברית , יש פה גם תביעה מידית ובלתי - מתפשרת מבני - האדם , " במעמד האי - חופש שלהם " : להמשיך ולפעול , קודם כול ולפני הכול , נגד הדיכוי הרצחני , נגד יצירתם של עוד ועוד קורבנות .

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר