|
|
עמוד:7
פתח דבר משה צוקרמן איזו חשיבות יש לעיסוק ברוזה לוקסמבורג בימינו ? האם עדיין יכול פועלה ההיסטורי להיות רלוונטי לישראלים בשנת ? 2014 התשובה לשאלות אלו אינה חד - משמעית ; תלוי לאיזה ממד של קטגוריית הרלוונטיות מתייחסים במענה לשאלה האחרונה : האם הכוונה לאמת שלא נס ליחה – אמת שחוצה את הזמנים ושומרת על תקפותה חרף הנסיבות המשתנות של העלתה לדיון ? או שמא הכוונה דווקא לאמת שנראתה מיושנת בתקופה מסוימת , והנה היא זוכה לתחייה מפתיעה בהקשר אקטואלי מאוחר ? אפשרות שנייה זו , כשלעצמה , עשויה להיות מושא לתשובות מנוגדות : יהיה מי שיבקש לראות ב " רנסנס " של אותה אמת תולדה של הבשלה היסטורית , ששינוי הנסיבות הוא שאפשר לחדש את הדיון בה ; ויהיה מי שיבקש לראות בהבלחה מאוחרת זאת קוניונקטורה חולפת דווקא , " אופנה " זרה לעניין , " נוסטלגיה " לתקופה שאבד עליה הכלח . למותר לציין שטענה זו עצמה עשויה להסתבר כנושאת מטען אידיאולוגי כבד : לא אחת נוהגים בעלי עניין להשתמש בקטגוריית האי - רלוונטיות כהגנה מפני האיום שמאיימת אובייקטיביות ( סמויה מהעין ) כלשהי על האינטרס הסובייקטיבי שלהם , ההולם לכאורה את הגלוי ואת ה " מובן מאליו " . כדאי להיזכר בהקשר זה באמירה ידועה של תיאודור אדורנו . באחת מהרצאות - הרדיו שנתן – שעסקה בנושא " החינוך אחרי אושוויץ " – הוא קבע כי כל דיון באידיאלים של חינוך מתגמד בהכרח אל מול האידיאל האחד : שאושוויץ לא יישנה " – [ אושוויץ ] היה הברבריות , שנגדה פועל החינוך באשר הוא . מדברים על איום הרגרסיה אל עבר הברבריות . אבל אין פה איום , אושוויץ כבר היה הרגרסיה ; הברבריות
|
|