|
|
עמוד:11
על סיפוקו של הרעב הטילה התורה מגבלות : מאכלים מסוימים נאסרו ואחרים הותרו . אין כל הגבלה או איסור בתורה לגבי מזון מהצומח . במהלך האבולוציה למד האדם מתוך ניסיון וטעייה מה הם הצמחים המזיקים לו ומה הם המועילים לו , והתורה אינה מטילה כל ספק בשיפוטו לגביהם . האיסורים מתחילים לגבי מזון מהחי . פירושים שונים הוצעו לשאלה מדוע נאסרו בעלי חיים מסוימים והותרו אחרים . הסיבה הפשוטה היא כי אפשר להטיל איסור על מקורות שונים של בשר , ובכל זאת לספק לאדם את צרכיו לחלבון מהחי . תהליך דומה חל , לדעתי , לגבי היצר המיני . התורה מכירה בקיומו ובחשיבותו של המין ואינה אוסרת על מימושו . חוקיה אינם אוסרים את המעשה המיני עצמו , אלא את השותפים האפשריים לו . בראותה ביחסי מין בין גבר לאשתו את האפשרות היחידה למימוש היצר המיני , התורה אינה מגבילה אותם , פרט לאיסור לקיימם בימים מסוימים ( שבעת ימי הנידה ) . אך בעוד שהתורה הטילה את איסוריה המיניים על אובייקטים ליחסי מין , חכמינו לדורותיהם הטילו איסורים על המעשה המיני עצמו . ראוי לציין כי האיסורים של חכמינו אינם חופפים לחוקי התורה , ולעתים אף עומדים בסתירה להם . כך האיסור על קרי לילה , משגל נסוג , אוננות , או הארכת האיסור לקיים יחסי מין עם נידה משבוע לשבועיים . רבים מתלמידי החכמים בישיבות אינם מכירים את התורה על בוריה אלא את הלכות חז " ל לדורותיהם , ומייחסים לדברי החכמים קדושת אל , תורה למשה מסיני ( חילונים , שאינם מכירים היטב את ההלכות ואף לא את התורה , נדרשים לשניהם כמקשה אחת ) . התורה תיעלה את היצר המיני של האדם למטרותיה , אך לא ניסתה לשלוט בו . היא השאירה פתח לאדם לממש את יצרו עם זו המותרת לו בדרכו ובדרכה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו .
|
|