|
|
עמוד:13
בצורה אוונגרדית , את זכותן לסרב לציית לדרכים קיימות של עשייה כזאת . כאן , בחיפושיהן השונים אחר אפשרויות תנועה חדשות , נמצאת אפוא נקודה להשוואה בין באוש לבראון , שהמפגש המקרי שלהן במונטריאול משמש נקודת מוצא לספר הזה . אין בכוונתי לטשטש כאן את ההבדלים הניכרים בין העבודות של באוש ושל בראון , אלא רק להצביע על העובדה שברמה הקונספטואלית יצרו שתיהן עבודות המאתגרות בצורה דומה את הקהל לזנוח ציפיות מקובלות ולפתח מבנים חדשים של תפיסה . שתי אמניות המחול האלה זיהו את הגוף ואת התודעה הגופנית בתור האתר שבו צריך לנסות למצוא משהו שיאפשר להשתחרר מהדרכים הישנות – הטובות והרעות גם יחד . מבחינת בראון הן היו רעות במפורש , והיא ביקשה להתקדם הלאה . באוש דורבנה גם היא בידי הצורך להתקדם הלאה , אולם העובדה שהיא אמרה שהניסיון שלה " נואש " , מעידה על החשש שלה לאבד את מה שנדמה ודאי בעבר . ליצירה ולהצגה של עבודות שאינן מצייתות לידוע ולמוכר אלא מאתגרות את הקהל יש לעתים תוצאות שליליות . יציאה של צופים מהאולם לא אירעה רק בהופעות של תיאטרון מחול וופרטל ב – 1985 באקדמיה למוזיקה של ברוקלין , כמו שג ' וזפין אן אנדיקוט ( 1999 Endicott ) מציינת , גם אחדים מהצופים הגרמנים בוופרטל הגיבו בשנים הראשונות בצורה שלילית דומה . בראון כותבת על הצורך לגלות נכונות ליצור עבודות שיאתגרו את הקהל : כפועל יוצא מכוריאוגרפיה שחורגת ממה שמוכר לקהל מגלים מה מסוגלים לעשות , והיכן נמצאים קצות המגבלות האישיות . מתוך כך עולה האפשרות לעשות משהו שלא יעניין את הקהל , משהו שלא נחשב עד כה מתאים לקהל . ויש כאן גם שאלה של המתח ביחסי הגומלין בין הקהל לאמן המבצע . ( 46 - 45 : 1978 Brown ) בנוגע למתח הזה , בראון מספרת על תחושות הפגיעות והחשיפה שחשה בעת ביצוע התנועות החסכניות , המינימליות , של הכוריאוגרפיה שלה בשנות השבעים המוקדמות . היא מספרת למריאן גולדברג שאף על פי שבאותו הזמן היא פעלה
|
|