|
|
עמוד:7
של אפריקה ושל אסיה יש תמיד כבוד גדול לשייכות למסורת – אפילו למסורת חדשה כמו הבוטו – בשעה שבאירופה ובאמריקה , לפחות מאז תחילת המאה העשרים , האמנים נוטים להעריך מקוריות ועדכניות . במערב , הריקוד לא זכה לרוב להערכה מצד הכנסייה הקתולית , ולבד מיוצאי דופן נדירים – כדוגמת הריקוד הקרוי ” Los Seises " שמבצעים ילדים במועדים מיוחדים בקתדרלה של סביליה – הוא אינו משולב בטקסים הדתיים שלה . ריקוד הבמה המערבי התפתח מתערובת לא – אחידה של ריקוד חברתי , בידור במסיבות , מופעי רחוב ומופעי ראווה בחצרות המלוכה . מסיבה זו , הוא היה קשוב תמיד למגמות של תקופתו . בצורתו העמוקה ביותר הוא משקף , בדומה לשאר האמנויות , היבטים של תמונת העולם העכשווית . בצורתו השטחית ביותר הוא מציג את האופנות העכשוויות . העובדה שבלט רוס של דיאגילב נחל הצלחה מיידית אצל הציבור , אבל מרס קנינגהם לא , קשורה אולי לעובדה שיש שינויים שקל יותר לקבל מאחרים : על אף כל החדשנות של הסגנון המחולי של הבלטים שמיכאיל פוקין חיבר לקבוצתו של דיאגילב , רבים מהם התקשרו לעניין של הקהל של תחילת המאה העשרים באלימות , באקזוטיקה ובתשוקה , בשעה שהריקודים שקנינגהם החל מחבר בשנות החמישים של אותה המאה חתרו תחת התפיסות המקובלות של צורה , של סדר ושל מופע בידור באולם התיאטרון . מה שמכונה " מחול מודרני " נוטה להתקדם באמצעות הגדרות חדשות אלימות : כוריאוגרפים דוחים את הדימויים שמשקפים את העבר ומתחילים מחדש . שדה הבלט , המקודד יותר והאידיוסינקרטי פחות , מתקדם באמצעות הטמעה של החידושים באוצר התנועות הקיים . אבל אפילו בלי קשר לדרך שבה נוצרים השינויים , דימוי הרקדן מאז תחילת המאה התשע – עשרה עבר תמורות רבות , בתגובה לתהפוכות החברתיות , הפוליטיות , המדעיות והטכנולוגיות העצומות שאפיינו את התקופה . התמורות בפרספקטיבה משפיעות הן על התפקידים שהרקדנים יכולים לגלם והן על התפקידים שהם נתפסים כמגלמים . בעיני מיליוני צופים , רודולף נורייב
|
|