|
|
עמוד:14
מאחה ? אפשר לנסות להיות אובייקטיבי בהבאת הדברים , אך אינני ניטראלי . אני ציוני בהשקפתי , ומאמין בלב שלם שלעם היהודי יש זכות לממש את עצמו כקולקטיב בארץ ישראל . בתור שכזה אני , אישית , חלק מן הבעיה שבין יהודים לבין פלסטינים בארץ ישראל / פלסטין ואין להתחמק מכך . במציאות שהתהוותה , אני סבור שזכותנו ההיסטורית איננה מיושמת בדרך הראויה , ולכן אני חש שמוטלת עליי האחריות לתרום לעיצובה מחדש של מציאות זו . במאה ה - , 21 אחריות זו היא אולי המשמעות העמוקה ביותר של היות - ציוני . את מסעי הראשון אל הגבעות ערכתי כשהייתי בגיל בר - מצווה בערך . אחר צהריים אחד שוטטתי מעבר ליער שהקיף את הקיבוץ , ולאחר הליכה בת כשעה הגעתי אל אום אלקוטוף , כפר קטן ממזרח לקיבוץ . זידאן כבהא , הפועל מהרפת שהבין לנפש הפרות בדיוק כשם שהבין את דבריהם של בני האדם , התגורר בכפר . נוכחותו בחיינו הייתה כה עזה , עד שבהשפעתו התפתחה בין ילדי הקיבוץ שהסתובבו במשק החי " שפה זידאנית " מיוחדת , שהתאפיינה בשימוש במילים עבריות בעלות הטיה ערבית , הנקשרות למשפטים בעברית בתחביר ערבי . זידאן מצא אותי בכפר , וקרא לי לביתו . ראשית , שאל אם ההורים שלי יודעים היכן אני , ואחר כיבד אותי במזון ובמשקה . מיני המאכל הצבעוניים בצלחות הלבנות הקטנות שמילאו את מגש האלומיניום חרתו בחיכי רישומי טעם שלא נמחו מאז . אחר הכבוד הזה כבר נטתה השמש לערוב , וההצצות החטופות שלי אל מחוץ לחדר הסגירו את חששותיי שמא לא אמצא את הדרך הביתה . זידאן לא הכביר מילים . הוא אכף את האתון שלו , הושיב אותי עליה ובטפיחה על אחוריה , שילח אותנו לדרכנו . האתון הובילה אותי תוך רבע שעה , בנתיב שהלכה בו יום - יום הלוך וחזור , היישר אל הרפת בקיבוץ , ונעמדה ליד קורת העץ שאליה היא נקשרת מדי יום ביומו . מסעותיי אל העולם האחר ששכן לידנו העמיקו והלכו . השתתפתי בקורסים ובסמינרים לערבית בגבעת חביבה , ויצאתי לטיולי שוטטות אישיים , ברגל ובאוטובוס . נסיעה מהצומת עד באקה אלע ' רביה עלתה
|
|