|
|
עמוד:14
זאת . במילים אחרות , ערבות מוגברת מחפה על חסר במידת החיוב בברכה . החריג הראשון מטשטש מעט את הגבולות שבין ברכה על הנאה ובין ברכה על מצווה : קידוש ומצה , שתי מצוות שאמנם אכילה במרכזן , אך הן בגדר חובה החלה על כולם בשווה ואינן מתייחסות למקרה אישי . ההנחה היא שתיתכן מצווה שיש בה הנאה , ובמקרה כזה למרות ההנאה ישנה ערבות . החריג השני מרחיב את גבולות הערבות — מערבות לברכה המסוימת כחיוב לערבות במובנה הרחב : אדם חייב לחנך את ילדיו במצוות , ובכלל זה — לברכות הנהנין . הצד השווה בשני המקרים הוא שהרחבת מעגל הערבות והאחריות מרחיבה בהתאמה את האפשרות לברך בשביל אחר . לסתם אדם ניתן לברך ברכות בשביל אחרים רק אם יש בהן ממד מצוותי ; לבני הבית ניתן לברך אף ברכות הנהנין אם יש חובה אחרת של חינוך שמגדילה את מידת הערבות לברכתם . ככל שמעגל המעורבות והקרבה גדל , כן נקל בברכות שמידת המעורבות הראשונית בהן אינה קיימת . על פי עיקרון זה מגיע , להבנתי , הרב שפרבר למסקנתו בעניין מצוות שמוטל על כל זרע ישראל לדאוג לקיומן , מתוך הרחבת החריג הראשון . הוא מציין מקרים שבהם הערבות היא מהותית למצווה ואינה קשורה ליחסים עם האדם שעליו רובץ החיוב מלכתחילה . כלומר , הרחבת נטל החיוב על הכלל יוצרת מעורבות גם ללא אחריות אישית כלשהי . לכאורה , גם את החריג השני ניתן להרחיב על פי אותו עיקרון ולהחיל את דין ערבות גם על ברכות הנהנין במקרים שבהם הערבות הדוקה יותר . המקרה הנידון כאן מתייחס לבני זוג שחייהם המשותפים הגיעו לשלב שבו הסימביוטיות ביניהם כמעט שלמה ; כמעט אין פעולה שהאיש יכול לעשות שלא באמצעות האישה . במצב כזה המושג של " אשתו כגופו " הופך ממטפורה למציאות ממש . ואם במצוות רבות אנו אומרים שאשתו יוצאת ידי חובת המעשה עצמו על ידי מעשה 29 כך אכן מפרשים המאירי והט " ז את ההבדל בין ברכות הנהנין לברכות המצוות . ראו מאירי , סוכה לח , ב ; ט " ז , יורה דעה סימן א , יז ( ר ' דוד הלוי ( הט " ז ) , ; 1667 - 1586 לודמיר , פולין ) . 30 המושג " אשתו כגופו " מוחל כעיקרון משפטי , ולא רק אגדי , לכל מיני עניינים . אלא שבדרך כלל בכיוון ההפוך — שהאישה יוצאת ידי חובה במעשי הבעל .
|
|