|
|
עמוד:3
את המאמר של הרבנית ד " ר מיכל טיקוצ ' ינסקי קראתי בעת שקמתי מהשבעה על אבי מורי , נפתלי לאו לביא ז " ל . בשנים האחרונות התפקוד של אבא היה ירוד , הן הגופני הן הקוגניטיבי . שאלות רבות לאין מספר ליוו אותנו על הדרך הראויה לשמור על כבוד האדם התלוי בסעד הסביבה הקרובה ; מה נחשב כיבוד ומהי הדרך הנכונה להתנהל בין שמירת הכבוד לשמירת החיים ? המתח בין זה לזה ליווה אותנו יום יום . מלבד השאלות הללו היו גם שאלות שנראות לכאורה פחות דרמטיות ; אחת מהן היא שאלת התפקוד הדתי של אבא . האינסטינקטים שלו היו חדים עד נשמת אפו האחרונה . כשהייתי עוטף אותו בטלית , די היה בדרך כלל לומר את המילה הראשונה של הברכה כדי שהוא יתפוס בה וימשיך בעצמו את הברכה כולה . כך גם בהנחת התפילין או בזמן קידוש והבדלה . עולם הפרקטיקה הדתית היה ספון עמוק בתוכו ונעימה אחת הספיקה כדי לחדור את הקליפות כולן . בברכות מסוימות , נדירות יותר , כוחו של האינסטינקט כבר פעל פחות , ולכאן נכנסה השאלה בדבר ההתנהגות הראויה כלפיו — האם לברך בשבילו נחשב לכבודו או לפיחות בכבודו ? האם בכלל יש משמעות לאדם המברך שאינו פועל בעצמו את מעשה המצווה ? הרבנית מיכל בחרה לטפל בסוגיה זו בעמקות ובלמדנות כמיטב מסורת בית המדרש התלמודי . תרומתה למפעל ספרות השו " ת בתחומי ההתנהגות הראויה לאנשים עם צרכים מיוחדים גדולה וייחודית . תשובה כפי שכותבת הרבנית מיכל עומדת בכל קנה מידה של ספרות השו " ת , והתחום המסוים הזה משמש עוד נדבך בניסיון לעורר את הרגישות של כל בני האדם לכבודם ולמעמדם של אנשים ההופכים להיות נתמכים ונזקקים לעזרת הזולת . תפקידו של כל אחת ואחד מאתנו לשמור על צלם האלוהים שלנו ושל זולתנו , מתוך אמונה שכל בני האדם מלאים באור ובעזרה של איש לרעהו ושניתן להגדיל את אורו של האדם המוקרן בצלם האלוהים . הרב ד " ר בנימין לאו
|
|