|
|
עמוד:13
הסיפור המובא בסיום הפסקה בירושלמי מתאר חכם שנכנס לבית כנסת ורואה אדם המתרגם את התורה ואינו עומד על רגליו אלא נשען על עמוד . החכם גוער בו ותובע ממנו לעמוד בזקיפות כדרך קבלתה של התורה . מובן שהעמידה הזאת מבטאת את הדיסטנס המחייב את האדם העומד בסמוך לתורה או משרת בקודש נוכח פני אלוהיו . . 4 איסור נשיאת כפיים במקרים של הסחת דעתו של הציבור סעיף נוסף בדיוננו קשור אליו אך אינו הכרחי לו — פסולי כוהנים בנשיאת כפיים בגלל סוגים של מומים גופניים הגורמים להסחת הדעת של הציבור . רשימת המומים אינה קשורה לסוג הפסילה המהותית ( עמידה כייצוג של כבוד ) אלא לפסילה טכנית . דהיינו , אדם המושך את תשומת לבו של הציבור וגורם להסחת הדעת אינו יכול לעמוד בדרישות התפקיד . המשנה במסכת מגילה ( כד , ב ) מונה רשימת מומים שבגללם לא יישא כוהן את כפיו : כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו . רבי יהודה אומר : אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו . הברייתא שם בתלמוד ( מגילה כד ) ממשיכה ומפרטת : תנא : מומין שאמרו — בפניו , ידיו ורגליו . אמר רבי יהושע בן לוי : ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו . תניא נמי הכי [ וכך גם שנויה ההלכה בברייתא ] : ידיו בוהקניות — לא ישא את כפיו . עקומות , עקושות — לא ישא את כפיו . 6 האיסטיס שימש לצביעה מקצועית . הרמב " ם מפרש כך : " וכן כל דבר שצובע את הידים , ואם היו רוב אנשי אותו המקום צבועי ידים מחמת שמתעסקים באותו הצבע מותר לו לישא את כפיו , שהרי בטל טעם מפני שהעם מסתכלין בו " ( פירוש רמב "ם למשנה , מסכת מגילה ) .
|
|