פתח דבר

עמוד:8

לשמוע את המסורת ישירות מפיו , עקב ריחוק הזמן ביניהם . מאחר שברוב היקרויות אלו מצטט התלמיד את מי שלפניו הוא למד , מנסה המחבר להתחקות אחר המקור לכלל הכרונולוגי שעליו התבסס רש״י , ולמצוא פתרון אחר לבעיה . חננאל מאק מציג פירוש של ר׳ שמעיה לפיוט של ר׳ שמעון בר יצחק ״הגדול״ לראש השנה . ר׳ שמעיה היה אחד מגדולי תלמידיו של רש״י , ונודע כעוזרו ו״מזכירו״ ; וכאחרים בני דורו חיבר גם פירושים לפיוטים . הפיוט מבוסס על התיאור הנרחב של עשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו , המובא בפרקי דרבי אליעזר , ופירושו של ר׳ שמעיה הוא מעין מתאם בין המדרש ובין הפיוט . יונתן מוס דן בשאלת השפה שבה רש״י קרא , כתב ודיבר כשלמד מקרא ותלמוד , ובוחן שלושה כיווני חקירה לפתרון שאלה בלשנית חברתית זו . מסקנתו מתבססת על ניתוח לשונו של רש״י בפירושו לתלמוד , ועל חשיפת סימנים להתערבות הלשונית של השפה הצרפתית בכתיבתו העברית והארמית של רש״י . ירמיהו מלחי סוקר את הבעיות הכרוכות בעריכת מהדורה מדעית של פירוש רש״י לתלמוד . הנוסח הסטנדרטי שבדפוסים נקבע בעיקרו על פי דפוס שונצינו 1484 ודפוס וניציאה , 1520 ששיקפו את נוסח הפירוש כפי שהיה מקובל בישיבות צרפת וגרמניה . לצד נוסח זה התקיימו במרכזי התורה השונים , מימיו הראשונים של הפירוש , ״נוסחאות אחרות״ של הפירוש , בעיקר באיטליה ובספרד ; אך ההגהות הראשונות נעשו כבר בידי רש״י עצמו , תלמידיו ובני בית מדרשו . משה עמאר עוסק במחלוקת רש״י ורבותיו ב " פלוגת הריאה " , שעל אודותיה נשתמר תיעוד רב שהתגלה ברובו במאות האחרונות . על סמך תיעוד זה מתוארים לראשונה המעשה שבו חלקו רש״י ורבותיו , ראיותיהם והשגותיהם ההדדיות , ועמידתו האיתנה של רש״י על דעתו . כמו כן מתאר המאמר את לחצי הסביבה הנוצרית באירופה במאה ה 11 שבעקבותיהם נהגו הקלות בבדיקת הריאה . שלמה זאב פיק דן ברישום שם העיר של הבעל והאישה בגט , ומצביע על השינוי שחל בכך בזמנו של רבנו תם , נכדו של רש״י , תוך ניסיון לתלות את השינוי בגורמים גאו פוליטיים . בעוד המנהג הקדום חייב את ציון עיר הולדתם החל השינוי דווקא בצפון צרפת ( ולא בדרומה ובגרמניה ) , ששם הגבילו המלך פיליפ אוגוסט והברונים את חופש התנועה של היהודים , ופשט הנוהג להוסיף את עיר מגוריהם של המתגרשים , שהפך להיות סימן היכר יעיל בגט . מאוחר יותר , עם שינוי הנסיבות , נשתנה שוב הרישום בגט . יוסף ריבלין עוסק בניתוח המאפיינים של מקצת שטרותיו של רבנו שמחה , תלמיד רש״י , הלקוחים מתוך קובץ של שטרות הכלול במחזור ויטרי . שטר הכתובה שבקובץ מאזכר את הסכום הקצוב שמאפיין את הכתובה האשכנזית בתקופה זו . גם שטרי המשכנתא שבקובץ מאפיינים את הנהוג בקהילות אשכנז . ניתוח הקובץ חושף שטר צוואה ייחודי שיש לו תוקף משפטי מידי , ואף מורה על שיטה עצמאית שנוקט רבנו שמחה באשר לשטר הפשרה ולסוגיית המודעה .

הוצאת אוניברסיטת בר אילן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר