|
|
עמוד:11
פרק ראשון גירוש ומשפט ב - 13 בדצמבר 1992 נחטף בעיר לוד שוטר משמר הגבול , נסים טולדנו , על - ידי מחבלים פלסטינים . חוליית החוטפים הובילה את טולדנו לאזור מעלה אדומים , ותבעה לנהל משא ומתן עם שלטונות ישראל על שחרור מנהיג חמאס , שייח ' אחמד יאסין , תמורת שחרור החייל הישראלי . המשא ומתן נכשל , ויומיים מאוחר יותר נמצאה גופתו של טולדנו כשהיא כפותה ומלאה בסימני דקירה . דעת הקהל בישראל סערה ; בתגובה הורה עוד באותו יום ראש הממשלה דאז , יצחק רבין , לגרש ללבנון יותר מארבע מאות פלסטינים תושבי הגדה המערבית , שהיו ידועים כפעילי חמאס - אשר רק חלקם כבר היו עצורים בידי ישראל טרם הוראת הממשלה לגרשם . רבין הורה על הגירוש מבלי להתייעץ אפילו פעם אחת עם חבריו השרים , ומבלי להכניס למעגל מקבלי ההחלטות אף אחת מוועדות הכנסת הרלוונטיות ( ועדת החוץ והביטחון , למשל ) . העצות היחידות שהביא רבין בחשבון מיד לאחר גילוי גופתו של טולדנו היו אלה של אנשי מערכת הביטחון , ובראשם הרמטכ " ל אהוד ברק . לפני שהעלה את הגירוש להצבעה בממשלה , בבוקר 16 בדצמבר , יצא רבין ידי חובה והתייעץ עם שר המשפטים , דוד ליבאי , ועם היועץ המשפטי לממשלה , יוסף חריש , אך לשניהם לא ניתן מספיק זמן כדי לגבש דעה מושכלת . רבין סבר כי מדובר במרוץ נגד השעון , וכי כל עיכוב בתגובתה של ישראל לרצח טולדנו יתפרש כעידוד לפעולות טרור נוספות . התומך הנלהב ביותר בגירוש היה הרמטכ " ל , ומרגע שברק ורבין הסכימו על צעד זה , היה אישור הממשלה בגדר עניין רשמי בלבד . שום גורם במדינת ישראל לא יכול היה לעמוד בלחץ שהופעל על - ידי החיבור בין רמטכ " ל נחוש בדעתו , וראש ממשלה שכונה " מר ביטחון " עוד מאז כיהן בעצמו כרמטכ " ל בשנות השישים המאוחרות .
|
|