|
|
עמוד:9
בדבר אחד לא מדברים , במובן מאליו שאיננו מובן כלל : אי הסתברותם של החיים כאן עכשיו . חיים כאי של אפשרות בלב אי אפשרות . עולם קורן ממשמעות שמתגשם כנגד אין שמקיפו מכל צד . ניתן להרחיק מתחנת האוטובוס אל קצה הרחוב , לצאת מגבולותיה של ארץ . מעטים או רבים יגיעו לחלל . אך תמיד עד גבול , עד קצה המצב ההיסטורי , שמעבר לו כבר אי אפשר להיות . כהתממשות לא קרואה בתוך תוהו מכונסים החיים זה בקרבי זה . יעידו שמיים אילמים שנתערבב כול בכול לכדי עכשיו וכאן השואב משמעות מהיותו כנגד סיכוייו . ניתן להסביר דברים . אך בטרם נסביר משהו , נשאל בעקבות היידגר — כיצד זה שישנו משהו ? ישים ניתנים להסבר מסוים במסגרת היסטורית , אך איך נסביר את שקודם לזמן ולמקום — את אפשרותה של הוויה — כתולדה של סיבה או כתנועה אל עבר תכלית ? לא רק שישים בהוויה אינם מתחייבים ממנה , זו ההוויה עצמה שאינה מתחייבת מעצמה והתממשותה אינה נלכדת בתצורה של פשר . באופן מפורש ושיטתי יותר מאחרים , הבין היידגר שמשמעותם האפשרית של ישים יושבת על מישור ראשוני יותר של הוויה עצמה , אך כרבים אחרים טעה גם הוא לחשוב שמשמעות בהוויה מסגירה משמעות להוויה . נקודת המוצא שלנו להכרת הקיים אינה מנחמת , אך ראשוניותה הבלתי ניתנת לסילוק דורשת ניסוח בהיר : כל משמעות אפשרית לישים בתוך ההוויה נתחמת בחוסר המשמעות שבעצם אפשרותה של הוויה . התממשות של חיים אנושיים בעולם עכשיו תיחשב אז כנס כנגד אי אפשרותם מכל עבר . נס ולא תאונה , כי יש גם שמחה בלהיות . מודעות החיים לנסיותם אינה מולידה משמעות הקודמת לעצם קיומם , כי אם ציווי להתגרות באין שמקיפם , מתוך שאפשר : לסחוט מרב כוונות ומגע כהודיה שמחה על שיצא להיפגש בקרבו . כשמתוך תוהו פרצו חיים חופשיים כניצולים אל תוך הוויה כבולה לעצמה , הואר כל הקיים כנטול מקור ותכלית ומטיל אימה ואחווה ומורה — לבדנו הושלכנו
|
|