|
|
עמוד:10
זה בזה לבלי הכר המוזיקה והלחן הערביים ומלות הקודש של התפילה והפיוט . התפילה והפיוט השלימו את המסע של המוזיקה מהפריפריה ללב ולמרכז התרבות , בתהליך שרובו מסע מוזיקלי ולא מסע מילולי . בהקשר זה חשוב להזכיר את נוכחותה של באר שבע בספר , שהיא נוכחות המבט מן הצד , הפריפריאלי , על המרכז וניסיון לנסח את חווית המזרח מתוך מודעות גבוהה מאוד לדרום . זו קטגוריה ייחודית שלאחרונה ( במסגרת קורסים ופרויקטים שאני מקיימת בבאר שבע ובסביבתה ) אני קוראת לה בשם " דרומית מזרחית " — בין אם דרום הארץ ובין אם הדרום של ערים מרכזיות כגון תל אביב . כמה מלים על האופן בו הכתיבה שלובה הייתה בשדה הביקורת והמציאות . מה שנפתח בשנות האלפיים בהתפרצות הקול המזרחי מתיבת ארון הקודש , על כל גווניו הערביים והישמעאליים כאשר הוא אינו מהסס עוד להופיע כשלעצמו ( ללא הגוון הנלווה של הרוק או של המזרח תיכוני ) , נוסח ושוקף על ידי באמצעות כתיבת המסה " הקול הגולה " . המסה פורסמה תחילה באתר " קדמה " ( בעריכת סמי שלום שטרית ) , ואח "כ במוסף " תרבות וספרות " בעיתון הארץ ( בעריכת בני ציפר ) . ההזמנה לדון בפריפריה מצד זאב דגני ותמר גרוס , הובילו להרחבת הדיון שלי בהדרה מן הספר ובניתוב אליו . דיון זה בודק את ההקבלה בין הליכי מישטור המרחב הישראלי באמצעים גיאוגרפיים לבין אלו ההיסטוריים : שליטה על השטח ושליטה על הזיכרון , וזאת תוך ניסוח המאפיינים הבולטים של התהליך הבין דורי במזרחיות בישראל . גם המסות " ספרות במסע אחרי זהויותיה " , " הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית " ו " העם שלי לא אוהב אותי " חייבות את התהוותן להזמנות ודיאלוג , הראשונות עם דרור משעני והאחרונה עם מיכאל הנדלזלץ , עורכי מוסף " ספרים " בהארץ . דרור משעני הפך את המוסף בתקופתו לבמה אינטלקטואלית משמעותית גם לשיח המזרחי , במה שהיתה חלק גמיש ורגיש מהתהוותם של האירועים . שתי קבוצות המחקר שניהלתי במכון ון ליר , האחת על " המזרח כותב את עצמו " והשנייה על " הפיוט כצוהר תרבותי " יחד עם עמיתי ד " ר מאיר
|
|