|
|
עמוד:10
הקשורה בהווי בישראל . לעתים קרובות מדי פעורה תהום בין שתי המשמעויות הללו . במשמעותו הראשונה " ישראל " הוא ע ם נבחר שנושא שליחות וייעוד , להם גילה נאמנות גם במבחנים קשים ורבים . זהו עם בעל היסטוריה של אלפי שנים , ואולי חשוב יותר - עם הנושא עמו תרבות עשירה ומורכבת , שהנ הּ המקור לכמה מעמודי הציוויליזציה האנושית המוכרת לנו , אך גם מציעה הרבה מעבר לה . תרבות שהיא מערכת משוכללת ורבת פנים של אמונות ומעשים , תובנות ומנהגים , תפישות עולם ושיטות לימוד , שבכוחם להדריך את חיי היחיד , הציבור והעם , ולהציע להם חיים של משמעות . סיפורו ההיסטורי המופלא והייחודי של עם ישראל , סיפור הנפרש על פני כל מה שאנו מכנים היסטוריה וכמעט על פני כל הגלובוס , הוא שיקוף חיצוני של עוצמתו הפנימית של ישראל , של תורתו וייעודו . לעומת משמעות זו של " ישראל " , זהות ישראלית הרואה עצמה כמי ש " נולדה מן הים " , כלאום שראשיתו בהתעוררות של המאה הי " ט , היא זהות קצוצת שורש - והיא מולידה " ישראליות " דלה שאין לה דבר עם החוכמה , העומק וההדר שנלווים בתולדות ישראל למונח ש התייחד ליהודי במלוא קומתו הרוחנית - " איש הישראלי " . אין זה מקרה שחלקים מכריעים מהאליטה הישראלית , הרואים כך את הישראליות שלהם , נגועים בתודעה של פרובינציאליות ועלבון : העיתונות והספרות , וגם השפה היום - יומית בישראל , חדורות ברגשי נחיתות כלפי " העולם הגדול " . הישראלי המצוי תופס את ארצו ואת עצמו כקצה העולם המערבי , אשר לעתים האור מגיע גם אליו , כמו אמנים בסופו של סיבוב הופעות עולמי . אין זו פרובינציאליות נינוחה של מי שטוב לו בשוליים ; זוהי תודעת פרובינציאליות של המאוכזב , של מי שבעצם היה צריך להיות במרכז התרבות העולמית . תודעה זו יוצרת נרגנות קבועה , פרשנות שלילית של המתרחש כאן
|
|