פתח דבר צא מן התבה

עמוד:9

ורב ממדים ככל שיהיה ; אשר על כן משמעות כלל אינה ׳צפונה׳ , כי אם נרקמת ומתהווה . שדה הניסוי – האתר שבו הוא מתעתד להצביע על מה שעושה את הקריאה בסיפור התלמודי למלאכה שאינה פשוטה כל עיקר – הוא ההקשר הטקסטואלי הקרוב של הסיפורים , כלומר , המסגרת הספרותית שבה שובץ כל אחד מהם , ושעמה הוא נתון ביחסי גומלין מורכבים . הואיל והנקודה האחרונה עומדת בלוז הספר , כדאי להרחיב מעט את הדיבור על אודותיה . סיפורי חז״ל לעולם אינם באים לבדם . בכל היקרויותיהם – במשנה , בתוספתא ובתלמודים , במדרשי התנאים והאמוראים – הם שלובים ביריעות טקסטואליות רחבות יותר , שפעמים רבות אינן סיפוריות כלל . אף על פי כן תולדות מחקר סיפור האגדה חושפות נטייה עקיבה , אם גם לא בלעדית , לבידוד היחידה הסיפורית מן המארגים הרצופים שבתוכם היא מופיעה – נטייה ששורשיה ההיסטוריים והתאורטיים יידונו בהמשך . מחקריו של פרנקל , למשל , מבליטים במקומות רבים את הפער הקיים לדעתו בין הסיפורים עצמם – מופת של עיצוב אמנותי מהודק ומוקפד – למסגרות המכילות אותן . הללו נתפסות כביטוי של שימוש תנייני ו׳לא אמנותי׳ בסיפורים , שימוש שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם מהותם הראשונית . גישה זו מבטלת את ערכו של ההקשר הטקסטואלי הקרוב ורואה אותו על פי רוב כגורם מפריע , העלול לערפל את כוונתו המקורית של הסיפור . גישה נגדית , הזוכה בשנים האחרונות לניסוח שיטתי ומקיף , מגייסת את ההקשר כ׳מפתח׳ רב ערך להבנת הסיפורים המשוקעים בו ; היא מאתרת יסודות אמנותיים מובהקים גם ברצף הספרותי הרחב , ובאמצעותם מזהה אותו כמגבש אחיד , מאורגן , שהסיפורים שבתוכו הם בבחינת אבני בניין למשמעותו הכוללת . באורח מעניין , שתי הגישות נאמנות לעיקרון אחד : העיקרון שלפיו ׳משמעות׳ תלויה תמיד בקיום הרמוני ומכוון של מרכיביה . הגישה הראשונה תוחמת את עצמה מראש לגבולותיו המובחנים של הסיפור לבדו , בהניחה כי בהם , ורק בהם , הרמוניה כזו אפשרית ; הגישה האחרת מצליחה , למרות הכול , למצוא את אותן התכונות בדיוק גם ביריעה הספרותית הארוכה יותר . שאלת המסגרת הספרותית המכילה את סיפור האגדה בכל הופעותיו , בכל החיבורים שהותירו חז״ל אחריהם , מתממשת כמדומה בעוצמה מיוחדת – או , למצער , בתנאים מיוחדים – בשני התלמודים , הירושלמי והבבלי . זאת בשל אופיה המוגדר של המסגרת האופיינית להם – הסוגיה – שהיא , כנראה , ובמיוחד בצורתה הבבלית , המפותחת והמשוכללת ביותר בספרות חז״ל כולה . בהכללה גסה למדיי אפשר לומר שבניגוד למסגרות אחרות – הפרק במשנה , הפרשה במדרש ועוד – שעריכתן נוטה לעתים קרובות אל ליקוט אקלקטי או אנתולוגי של מקורות , הסוגיה התלמודית כבר נוטה במובהק אל הקומפוזיציה , אל מה שנראה ( או לפחות מראה עצמו – ועל כך להלן ) כתבנית מאורגנת , מסודרת ובעלת מדרג פנימי . תבנית זו , בצורתה הרווחת , משווה למרכיביה רושם של מהלך ( המילה ׳סוגיה׳ עצמה נגזרת מן השורש הארמי ס ' ג ' י ' , המקביל לשורש העברי ה ' ל ' כ ' ) , או של דיון הנע מנקודה אחת לאחרת , ולא – כבמסגרות אחרות שנזכרו קודם – הצגה קטלוגית או אנתולוגית של אותם מרכיבים . הסוגיה מתמררת את תנועתה , מסמנת את שלביה , מאותתת לנמעניה – באמצעות נוסחאות קבועות ותחביר ידוע – היכן מתחילה

הוצאת אוניברסיטת בר אילן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר