|
|
עמוד:10
כמו שכתב תקרי אז , וזה נכון ביתר שאת כמאתיים שנה לאחר מכן , בגדה המערבית העבר אופף את כל הנופים , בוהק מכל גבעה , משתחל לכל משפט , מנווט כל הרהור , ללא הרף משרטט תמונות בתודעתך ( לפעמים כאלו שאינך מבין כלל ) . ואילו הסוגיה שהובילה אותי למסע הזה הייתה בכלל העתיד . בישראל כולם מציינים את הספק באשר לקיומנו בעתיד . ציניות , שאלות מתחכמות , קלישאות תנ " כיות ותחזיות אימה מאפיינות את הדיון הציבורי , וגם הפרטי , על העתיד , ולא במקרה . אנשים מימין ומשמאל חיים בישראל ללא תמונה ברורה על עתידה , אפילו ללא תמונה מעורפלת , כשאפוקליפסה עתידית רובצת בירכתי תודעתם , לעתים בוהקת במרכז התודעה ולעתים נחבאת לזמן מה . נדמה שאף אחד לא באמת יכול לדמיין את העתיד ב 2040 או ב . 2060 לרוב האנשים אין פתרון אפילו לשאלה הפשוטה ביותר : איפה יעברו גבולותיה של המדינה שבה הם חיים ואיזו מדינה זו תהיה בכלל ? והנה , רוב חבריי וחברותיי , כולל הספקנים והפסימיים ביותר , היו בשנים האחרונות להורים לילדים , בשעה שלרובם ספק עמוק בנוגע לסיכוי המדינה להתקיים בעתיד , בוודאי במתכונתה הנוכחית . ועדיין , רובם מקיימים את שגרת חייהם היום יומית כאילו אין כל ספק בשאלת קיומה של ישראל : הם קונים דירות , מנהלים יזמות עסקיות , חוסכים כסף ללימודים הגבוהים של הילדה בת החמש . נדמה שנוצר איזה נתק משונה בין התפיסה הפוליטית הפסימית של רוב הישראלים ובין החיים היום יומיים שמתנהלים כאילו הכול יישאר כמו שהוא , כאילו ההווה הזה יימתח עד אין קץ . " והשנים היו פחוסות ודחוסות וזריזות מאיתנו " , כתב המשורר ישראל פנקס , " אבל נהגנו כאילו היינו ' בני אלמוות ' וכאילו זמן יש לכל " . * הפער הזה בין העתיד הפוליטי הקודר ובין חיינו שמתנהלים לכאורה בצלו , אך למעשה מתכחשים אליו — הטריד אותי . שוב ושוב שאלתי את חבריי , שותפיי הפוליטיים ויריביי : איך ייראה העתיד שלנו ? איזו מדינה תהיה כאן ? כמה מדינות ? אילו מדינות ? אילו חוקים יהיו להן ? אולי אתם רוצים לדמיין את העתיד ביחד , עכשיו ? בהדרגה הבנתי שאנחנו לא באמת רוצים לדבר על העתיד הפוליטי של ישראל , שאנו מסתפקים בהערות כלליות , בקינות או בתחזיות מעורפלות מתובלות בהומור שחור , שבשנים האחרונות התגבשה כאן הדחקה קולקטיבית של העתיד . * ישראל פנקס , בתוך : בים העתיק שלנו , אבן חושן , רעננה , 1999 עמ ' . 250
|
|