|
|
עמוד:12
הקטנות הבלתי מוגנות , החוצות שוב ושוב את התעלה , היו טמונים עמוק בזיכרוננו , מכוסים בשכבת היום - היום המיטיבה עמנו . שם , הרחק מביתי המוקף בועת ביטחון , בלי לדעת שעטיפתה דקה ושברירית , לא יכולתי עוד שלא לשמוע את צופר האזעקה החזק . זה היה אותו רעש של אבנים מידרדרות במהירות במורד המצוק , שלראשונה התעורר בי כשקראתי את התחקיר על הקשר האפשרי בין הצלילות בקישון למחלת הסרטן . הרגשתי שמשהו חזק ממני מסיט אותי מהדרך הסלולה . שם , בשיטוט בין חנויות שאינני רואה מה יש בהן , בגנים ירוקים שהם פרגוד למשהו אחר , ידעתי שכשאחזור אצטרף כחוקרת לאלו שיצאו להיאבק על הכרת המדינה באחריותה להם . ידעתי ולא ידעתי , וכל לימודיי לפני כן ואלה שיבואו אחר כך לא נתנו תשובה לשאלה איך ידעתי . גלית חברתי הטובה תקרא לי " מכשפה " , ואני אהדוף אותה ואומר לה שאת בבואתה בראי היא רואה . עולם החשיבה שלי סדור מדי , ואין בו מקום למה שמעבר להיגיון ולתבונה . כששבתי ארצה כבר הוקמה במהלך בזק ועדת חקירה ממלכתית ובראשה השופט מאיר שמגר . מטרת הוועדה הייתה לחקור את הקשר הסיבתי בין הצלילות בקישון לבין מחלת הסרטן שבה חלו וממנה נפטרו עשרות לוחמים של שייטת והנדסה ימית . על הדייגים שנפגעו גם הם ממימי הקישון , לא ידעתי ולא שמעתי באותם ימים . יותר משנתיים , מקיץ 2000 ועד סתיו , 2002 ליוויתי את אירועי ועדת החקירה , את דוחות הביניים ואת התקשורת הציבורית שעסקו בפרשת הקישון , בכלל ואת מאבק ההורים של לוחמי השייטת למען בניהם בפרט . כחוקרת הייתי בחוץ ובפנים : מלווה , צופה , מתעדת , מראיינת , אוספת חומרים וכותבת . יואל , איש בריא ואופטימי , כמו תמיד קיבל אותי ואת הדרכים שאני מהלכת בהן , גם אם לפעמים הן בלתי צפויות : " אם את רוצה - זה בסדר " , היה אומר ומלווה אותי ממפגש למפגש ברחבי הארץ . למדתי לחיות עם הסונר הפנימי המחובר אל מוקד עלום של רעש חזק שקולותיו הדהדו מדי פעם בפעם בתוכי ושאת אותותיו ייחסתי לגילויים במחקר , לעולם שהלך ונחשף לפניי מחוץ לביתנו המוגן . בסוף אוקטובר , 2002 בלילה אחד נורא , עברנו אל צדו השני של המתרס . יואל חלה . לנו כמשפחה אין מועד ב ' , אמרתי לסטודנטים
|
|