|
|
עמוד:7
הקדמה יש כאן שקיעות נהדרות , אולם רק בשבתות אפשר להרים עיניים ולהביט בהן ... מכתב של יואל מקורס השייטת , 1970 כל מי שיצא למסעות רחוקים מכיר את הרגע שבו הוא עומד על ראש ההר , מסיר מעליו את התרמיל ונושם את האוויר הצלול סביבו . רגע של שחרור , שבו הגוף מתמזג עם הנוף באותה שלמות שבה זהותך מצטרפת למשהו גדול בלי שמאום ייגרע ממך . ברגעים אלו העיניים סוקרות את מרחקי הדרך שבאת ממנה אל זו שעוד תלך בה , וחוזרות ומתמקדות במרחב הקרוב שעליו ניצבות הרגליים , ודומה שהקרקע שהן עומדות עליה יציבה ובטוחה . בתוך ההוויה המשכרת הזאת נשכחים להרף עין העימות והמיקוח על זמניותה המשקרת , ואתה חי אותה כאילו תהיה שם תמיד . בשנה שהחליף העולם כולו את קידומת הזמן לאלף חדש עטפה את יואל ואותי הנינוחות הטובה הזאת . האיש שיצאתי אתו למסע המשותף של זוגיות , הקמת משפחה ובניית הבית , עמד לצדי . לא יכולתי לדמיין את העולם בלעדיו . היינו אחרים , שונים כל כך , ועם זאת חשנו בני מזל שזכינו באהבה שגובשה וזוככה , כזאת שאינה צורבת או מסנוורת , אלא מלווה בחומה הנעים , המלטף והמרגיע ובאשליית העל - זמניות שלה . הייתי רק בת שש עשרה כשראיתי אותו בקיבוץ האחר : גבוה ויפה , ומשהו חם ולבבי קרן מעיניו הכחולות ומהדרך שבה דרכו רגליו בבטחה ובעדינות , בפשטות ובטבעיות על הדשאים ובין גינות הנוי של הקיבוץ . לראשונה בחיי , דרך עיניו , השתקפה דמותי מובחנת מקבוצת הילדים בני גילי . מראשית חיי - עוד בימי טרום זיכרון שבהם רק תחושות וקולות עטפו את התינוקת העגלגלה , הנראית בתמונות הראשונות בבגדים המשותפים לכל התינוקות האחרים שברקע - היו שם כולם בקבוצה אחת
|
|