|
|
עמוד:7
בין חוץ לפנים על הממד האנושי והרוחני באדריכלות בעקבות התערוכה " שקופים / אטומים" במסגרת הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית 2015 עליזה בצלאל שקופים / אטומים אוצרת : אביטל נאור וכסלר מוזיאון סקירבל לארכיאולוגיה מקראית מתחם היברו יוניון קולג' - מכון למדעי היהדות ירושלים במסגרת הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית ירושלים 2015 24 בספטמבר 5 - בנובמבר , 2015 ביאנלה היא חגיגה , המעניקה לנו הזדמנות לחוות את העיר מנקודת מבט שונה . השוטטות מאתר לאתר מעבירה אותנו ממרחב חיצוני למרחב פנימי ובין חללים שונים . הדיאלוג בין חוץ לפנים הוא אחד היסודות שעליהם מושתתת האדריכלות : הצבת המבנה בסביבה ושילובו בה , והמתח שבין הרצון להגדיר את החלל ולתחום אותו לבין הצורך והשאיפה לפתוח אותו , לאווררו ולהאירו . בנוסף לייעודם , החללים עוטים לעתים גם משמעות מיסטית , דתית או חברתית מעמדית . הממד הרוחני מתקיים במתח שבין העולם הפנימי והעולם החיצוני . הפנימי הוא השמור , הטהור , הנקי , החשוך , הנסתר והמסתורי , ולכן הוא גם מקודש יותר . החיצוני הוא הפתוח , המואר , הרעשני , המלוכלך , ולכן הוא גם החילוני . פתיחת החלל יכולה להיות אמיתית או מדומה , מעין אשליה . כך גם הביטוי הסתום והמנוגד " שקופים אטומים , " המתאר את החלונות במקדש שלמה ) מלכים א' , ) 4 , ו' בא , כנראה , להסביר תופעה ייחודית , מצב לא ברור , המשרה אווירת קדושה . אוצרת התערוכה , אביטל נאור וכסלר , מרחיבה את הדיון בביטוי לתחום האמנות , שכן , לדבריה , גם עבודת האמנות נעה על הציר שבין השקוף לאטום . היא מזכירה את התפישה הרנסנסית , הרואה בציור "חלון למציאות , " ובכך הופכת אותו למצע שקוף , זאת לעומת הזרמים המודרניים , כגון קוביזם וסופרמטיזם , התופשים את הציור עצמו כנושא והופכים אותו לאטום . אולם שורשי התפישה הרנסנסית נעוצים כבר בעת העתיקה . ציורי הקיר הרומיים מדמים חלונות הנפתחים לנוף . האמנים ביקשו להקנות תחושה של פריצת המרחב הפנימי תוך אשליה של פתיחת הקירות והפיכתם לשקופים . בית המגורים הרומי היה בנוי - ככל הבתים במרחב הים התיכון - כבית חצר , כלומר , חדרים הערוכים סביב חצר פנימית , היוצרים עירוב ודיאלוג בין פנים וחוץ , בין מקור אור טבעי לבין אשליה של מקור האור . ציורי החלונות בבתים הרומיים , הקורעים את הקירות ופורצים את החלל , היו אהובים גם על ציירי הרנסנס . ברבים מציורי התפנים הרנסנסיים מופיע חלון , שממנו ניבט נוף , מעין מיני ציור בתוך התמונה הכוללת . זוהי הזדמנות מצוינת עבור הצייר להפגין את יכולתו גם בסוגה אחרת של ציור . אך לא תמיד מדובר בהצגת כישורים טכניים של הצייר . למבט החוצה בציור הרנסנסי יש גם היבט רוחני . בציורי הבשורה מריה מתוארת תמיד בחדרה , כאישה הגונה הדואגת להליכות ביתה . מן הבית נפתח מבט לעבר גן מוקף חומה . הגן הנעול נמשל לתומתה של מריה , על פי הביטוי בשיר השירים : 12 , ד' " גן נעול אחותי כלה , גל נעול מעיין חתום . " בשני חללי התמונה , החדר והגן , יש אמירה ברורה על מקומה של מריה , או של כל אישה צנועה באשר היא : האישה מקומה בבית , והגן הנפתח מביתה הוא רק רמז לתומתה . היא אינה יכולה לצאת מתחומו . האישה היושבת בביתה תוארה פעמים רבות כיושבת ליד החלון ומביטה מבעדו החוצה , לעתים במעין כמיהה לצאת למרחבים . מוטיב האישה בחלון מופיע רבות במקרא ) מיכל , אם סיסרא , איזבל , רחב ); זהו מוטיב אוניברסלי ומוכר גם בספרות המזרח הקדום בכלל . בממצא הארכיאולוגי מופיע המוטיב בשיבוצי שנהב משומרון ומאתרים אחרים באגן הים התיכון . בשנהבים מתוארת אישה המביטה מבעד לחלון , מסגרתו צמודה לראשה , ורק פניה נראים . תצורת החלון מדורגת , כמעין שלוש מסגרות הנפתחות כלפי חוץ , כאשר הפנימית , הקטנה ביותר , מקיפה את ראש האישה ; כלומר , היא מביטה במעין צוהר ההולך ונפער . כך היא יכולה לראות ולא להיראות , בבחינת " כבוד בת מלך פנימה . " על פי ממצא זה ניסו ארכיאולוגים להסביר את הביטוי הסתום " שקופים אטומים , " והעלו את הסברה , כי צורתם של חלונות בית המקדש הייתה דומה . חיזוק לכך מספק ממצא אחר
|
|