|
|
עמוד:12
פרידה ממנשה קדישמן דן מירון מנשה אהובנו , הנה אתה מוטל לפנינו , מוקף בבני משפחתך , בחבריך , במכריך , במעריציך . כל אחד מהם יודע , כי נפלה בחלקו זכות לבוא במגע עם אדם נפלא , אדםלשמש , מקור אדיר שופע חום אנושי , טוב לב , בינה , ענווה , שמחת חיים , רצון בלתילמתכלה לתת , להעניק , לתמוך . כזה היית עד לרגעים האחרונים . כשהייתי רואה אותך בשנתיים האחרונות - מוכה עד חרמה , כתוש בידי המחלה שלא הרפתה , ובכל זאת מקרין לכל עבר את אותו חיוך נדיב , מתחת לכאבים , מעבר לטרדות האינסופיות , מבעד לסורגי כלובלהגוף שבו נכלאת , מעל לטשטוש ולרפיון שגרמו הכאבים והתרופות והסמים משככי הכאב - הייתי נזכר בשורות של אלתרמן , שבהן מאיץ הדובר בבת הקרבה אל מיטת אביה החולה : אבל גם בשוכבו נטול ול ומזור ובורב אליו צעצע , עו נמה לו כי הוא הנרא לעזור ואת המבשת סע . היו אלו שורות השיר היחידות , שבהן נזכרתי במחיצתך , ואותן לא השמעתי באוזניך ; כי אתה אהבת מאוד את שורות השיר , את המלים הסדורות בחכמה וביופי , כשם שאהבת אנשים . רצית עוד ועוד מהן , מן המילים המכונפות , ופעמים רבות האצת בי שאומר כמה מהן ( מפני שאני , כפי שאמרת , " עבדתי אצלך . ( " לעולם לא אשכח , איך אורו פניך למשמע כמה משורות השיר ההן . למשל , מתוך שירו של אורי צבי גרינברג על אודות החיילים שעל גדות נהר הסווה שבסרביה , באופנסיבה של הצבא האוסטרול הונגרי בימי מלחמת העולם הראשונה . החיילים ההם " ) אחים חיילים , " כינה אותם המשורר ) נהרגו בעת שתקפו עמדה מוקפת סלילי תיל מחושמל , ונשארו תלויים על התיל , כשרגליהם מכוונות כלפי מעלה וראשם שמוט מטה : וראיתי את אחיי הגלים ברגליים למעלה ע אשר יגיעו במותם לבעוט בשמים . ביקשת שאחזור על השורות הללו פעם ועוד פעם , ובעודי עושה זאת , נטלת בידך עיפרון והתחלת לגשש על פני הנייר בחיפוש אחרי רעיון פיסולי נהדר . זה הפך תוך זמן לא רב למתווה , שעל פיו נוצרו פסלים אחדים בגדלים שונים . החיילים המתים - בגרסה שלך , חיילי שלוש המחתרות של ימי המאבק שקדמו להקמת מדינת ישראל - שוכבים ורגליהם מזוקפות כלפי מעלה , אבל לא כדי לבעוט בשמים הריקים , האדישים למותם , אלא כדי לתמוך בפיסת אדמה שופעת צמחייה , היא ארץ ישראל מולדתנו . הבנתי אז איך הכאב , כאב המלחמות והאבדן ומות האנשים הצעירים , זורם אצלך בנהרות הטוב שהיו עורקיך , לא אל הבעיטה ואל המחאה , אלא אל הנתינה והתמיכה . והנה אתה שוכב לפנינו כעת ברגליים מתוחות לעבר בור הקבר , שאליו נישא אותך עוד מעט - לא , לא מתכוונות לבעוט , אלא לתמוך בעפר שעליו אנחנו חיים . כאמן ענק היית שייך לארץ ישראל ולהיסטוריה המיוסרת שלה . אבל לא היית אמן ילידי , כנעני , המתנתק ממה שקדם למגע עם הארץ . היית אמן יהודי . מעולם לא שכחת את מרחץ הדמים בעיירות אוקראינה של מלחמת האזרחים בשלהי מלחמת העולם הראשונה , שממנו הגיחו ועלו הוריך החלוצים בדרכם לארץ ישראל , וממנו נגזר גם שמך - קדישמן , איש הקדיש , מי שנותר נטוי מעל גופותיהם של המתים . את האיש הזה חתכת מאות פעמים בברזל חשוף ושחור : האב או האם הכורעים מעל גופת בנם . חיית בכל נימי נפשך את ההורות של הוריך , שנעשתה להורות של עצמך , כאב שהיה גם אם . נעת בין הקטבים של אימהות יולדות , בהתפלצות של כאב ואושר , והורים המקוננים על ארון המתים של בניהם , וכן בין הקטבים של הבן הנעקד , האיל שלא הציל ברגע האחרון , וציפור הטרף המרחפת מעל . בכוח הקשרים הללו של המתים והחיים , של הדורות ושל הטבע , לא רצית ולא יכולת להמשיך את מסע הניצחון שלך כאמן שפעל מחוץ לתחומי ישראל , אף כי הגעת במהירות למדרגת אמן בינלאומי מובהק , ויכולת לפעול בהצלחה בכל אחד ממרכזי האמנות של זמננו .
|
|