|
|
עמוד:13
כי באותו רגע ממש קיבלתי החלטה להתחיל להילחם באותו פחד משתק , פחד הקהל שלי , ולנצח אותו . ושנים רבות , בתהליך ארוך ומייסר , מפחיד בהתחלה ומשמח בתום כל ניצחון קטן , אני לומדת להתגבר . גם הבחירה שלי בהוראה , אני מבינה בדיעבד , נועדה לסייע לי במלחמה הזו . כעת אני מדלגת בזמן עשרים ושש שנים קדימה . בדיוק כשהתחלתי את שלב הכתיבה של עבודת הדוקטור , התגייס לצבא בננו הבכור דור . לרגל גיוסו קיבל מחברים את הספר " מישהו לרוץ אתו" של דוד גרוסמן . הטבעתי את דאגותיי לדור בכתיבה בימים ובקריאת הספר בלילות . בספר מצאתי הד למחשבות רבות שעלו בי בזמן הכתיבה . אין תיאור מתאים יותר מהקטע הבא הלקוח מהספר לתאר את החוויה המשתקת של תחושת חוסר היכולת שחוויתי אז , בדיונים בקורס הקצינות . כל כך דיכא אותה לגלות שוב , כרגיל , כמה חזק הכוח שמכשיל אותה מתוכה , שיירת העכברושים שלה , הגיס החמישי . היא לא ידעה מה תעשה עכשיו . לוותר על הכול ? לחזור הביתה עם הזנב בין הרגלים ? עכברוש שחור נוסף רץ בדילוגים , מנתר דרך כל התחנות הקבועות והמוכרות , מחכך את אחוריו בסימני הדרך , צוהל אליה בציוצים רמים : אפילו דבר אחד מוצלח את לא תעשי בחיים ! ( גרוסמן , ( 169 : 2000 כמה פעמים פגשנו את העכברוש הזה ? כמה פעמים ידענו שיש לנו הכישורים , הידע והיכולת להתמודד , אבל הקול הפנימי הזה , ציוצו של העכברוש , שיתק אותנו ? לי זה קרה לא פעם ולא פעמיים בחיי . הציעו לי תפקידים – וחששתי לקבלם . תירצתי לעצמי ולסביבתי תירוצים מתירוצים שונים מדוע אינני יכולה להיענות להצעה : פעם כי ילדיי עדיין קטנים , פעם כי אני רוצה להשקיע בלימודים , ופעם אחרת כי אינני רוצה לפגוע בחברה שמתמודדת גם היא . הייתי יצירתית מאוד בהמצאת התירוצים , אבל תמיד אחר כך נשארתי עם אותה תחושת תבוסה , עם הכעס על עצמי , עם הפחד שלעולם לא אעז . אותה דפנה מקורס הקצינות , שהייתה מבוגרת ממני בסך הכול בשנה או בשנתיים , אמרה לי משפט שגרם לי להחליט לשנות דבר שהיום אני יודעת שקוראים לו " תחושת מסוגלות אישית . " אותו רגע בקורס הקצינות היה רק אחד מרגעים רבים שבאו לפניו ואחריו בחיי , רגעים שבהם שמעתי את ציוץ העכברוש . עם כל משימה חדשה נשאלת מחדש שאלת היכולת להתמודד אתה . לפעמים אני מרגישה שאני מסוגלת לעשות זאת בקלות , לפעמים אני יודעת שיידרש מאמץ אבל אצליח , ולפעמים אני יודעת
|
|