פתח דבר

עמוד:12

החוט הראשון – היציאה למסע האישי בית החולים אסף הרופא , צריפין , 1991 מבעד לערפל הכאב שמעתי שני קולות : הקול האחד היה תרועת החצוצרות מהר הרצל המבשרות את המעבר החד כל כך מיום הזיכרון ליום העצמאות , הקול האחר היה קול פעייתה הראשונה של בתי שהגיחה לאוויר העולם באותו רגע ממש . כמה שעות לאחר מכן כבר היה ברור לי שבחירת שמה אינה יכולה להיות מקרית , משום שנולדה בעיתוי כה מדויק , לאחר שעות ארוכות שבהן התחפרה בתוכי וסירבה לצאת . אין ספק שעל השם לשקף את משמעות הרגע . בחרנו בשם דפנה , שם שמקפל בתוכו גם ישראליות צעירה וגם רמז לזר שנקלע מעלי הדפנה – הלוא הוא הער האציל – שהושם על ראשי המנצחים ביוון העתיקה . כך שתים-עשרה שנים הסברתי לעצמי ולסביבתי את הבחירה בשם תוך התעלמות מוחלטת מהסיבה האמיתית , שנשארה בלתי מפוענחת וחסויה אף מפניי . רק לפני שנתיים , בסמינריון לסטודנטים שעסק בתחושת מסוגלות במערכת החינוך , נזכרתי בה – פתאום , בלי הכנה מוקדמת – בדפנה האחרת , והבנתי מהם השורשים האמיתיים של השם הזה , זיכרון שהחזיר אותי שנים רבות לאחור , אל אפרת בת השמונה-עשרה בקורס קצינות בצריפין . בה , 12 "ד צריפין , 1977 הכול בקורס היה בסדר גמור : החברה , התנאים , שיעורי הנשק והעזרה הראשונה , עד שהגענו לשיחות הקבוצתיות . היינו יושבות בחצי קשת על הרצפה . מולנו , עומדת , מדריכת המחלקה שלנו דפנה , שהייתה מבוגרת מאתנו רק בשנה . היא הייתה מציגה את הנושא , ואנחנו היינו אמורות לדון בו . האצבע שלי הייתה דוחקת בי להצביע , לבקש את רשות הדיבור , אבל ... נשארת למטה : " מה פתאום שאקפוץ ראשונה ?! יחשבו שאני משוויצה " ... " ועכשיו אל תדברי , כי יש רבות שרוצות " ... " ובסוף , אחרונה ? בוודאי לא , הלוא הכול כבר נאמר " ... וכך , פגישה אחרי פגישה , מלאה במחשבות חדשות , מעניינות , מקוריות , שדוחקות בי לצאת החוצה ולהוכיח שאני יודעת לחשוב , שיתק אותי אותו קול פנימי שהלך וגבר והותיר אותי דוממת עד תום השיחה . יום אחד בסיום הפגישה ביקשה ממני דפנה להישאר . בעיניה הירוקות ובקולה הנעים , כשחיוך טוב על שפתיה , אמרה לי רק משפט אחד : " אני יודעת שאת חכמה , כי אני רואה את העיניים שלך . אבל אם לא תעזי ולא תדברי , לא יכירו אותך . " היום אני מבינה שהמשפט הזה שינה את חיי . דיאלוג פנימי וחיצוני , כזה שיוביל בסופו של דבר להכרה בתרומתה של תחושת המסוגלות המקצועית למקצוע המורכב , התובעני והנפלא ששמו הוראה . אפתח בסיפור שלוש נקודות המוצא שלי לשלושת המסעות : האישי , המקצועי והמחקרי .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא