|
|
עמוד:12
הזכויות שמגנה על הפרט מפני עריצות הרוב . רשימה זו מכילה את זכויות האדם שרוב אינו רשאי להפקיע . בתוכנית ההתנתקות הופרו זכויות אדם אלה , כמו זכות הקניין והאיסור לגרש את האדם מביתו . מן העבר השני רואה הציבור את תוכנית ההתנתקות כפעולה פוליטית לגיטימית , שעברה את כל ערכאות ההכרעה הדמוקרטיות - כנסת , ממשלה ובית משפט עליון - ונעשתה כחלק מהמהלך השלטוני המקובל בעניינים רבים . ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות נתפסה על ידי קבוצה זו לא רק כמאבק פוליטי מוטעה , אלא כניסיון לערער על כל מהותה של השיטה הדמוקרטית , המקבלת הכרעות במוסדות השלטון שלה , ומבקרת אותם , בדגש מיוחד על שמירת זכויות הפרט , דרך בית המשפט העליון . גם ההערכה של דרכי המאבק נתפסת באופן שונה לחלוטין . תומכי העקירה מדברים בשפה קשה מאוד כנגד הנאבקים על גוש קטיף , וטוענים מולם כי ביקשו בהבל פיהם להרוס את הכול . פעולות המתיישבים נגד כוחות הביטחון נתפסו בעיניהם כערעור מוחלט על קיומה של מדינת ישראל . לדבריהם , היתה אלימות רבה במאבק ( גג בית הכנסת בכפר דרום , לדוגמה , ( הפעלת לחץ פסיכולוגי קשה על כוחות הביטחון , שמצאו עצמם לכודים בפקודה שהיו שמחים שלא - לבצע , קריאה למרי אזרחי ולהרס מוסדות המדינה , אי קבלת הכרעת הרוב וחוסר הגינות כלפי חיילים התומכים בעמדות שמאל ונאלצים לשרת ב " שטחים . " לעומת זאת , המתיישבים סברו שהפעילות נגד ההתנתקות הושפעה יתר על המידה מאהבת יתר , ואחת המסקנות שחלק מהם מובילים עתה , לאחר העקירה מגוש קטיף , היא " באהבה - לא ננצח . " בראיית עולמם היה זה מאבק שהצטיין בחוסר האלימות שבו ובכך שלא פרץ את הקווים האדומים ( כמו בכפר מימון ) , ובעיקר יחסית למשמעות גירוש בני אדם מבתיהם , בהכנה פסיכולוגית מרושעת לדעתם שנעשתה עם חיילי צה " ל וכוחות הביטחון , ובנאמנות לחוק שלא הצדיקה את עצמה . ישנם עוד היבטים המחריפים את הפערים בין ההשקפות השונות והמנוגדות . הציונות הדתית חשה נבגדת : נהרס חבל ארץ המבטא יותר מכול את הטוב והיפה בחיי תורה ועבודה , צדק חברתי , התיישבות
|
|