|
|
עמוד:10
נוסף על העמדות הערכיות שנגזרות מהפרשנות ומההגות הדתית עולה גם הטענה שבוויתור על שטחי ארץ ישראל יש איסור הלכתי . בכלל השיקולים ההלכתיים המשמשים לביסוס האיסור נמצאים דין " לא תחנם" ( שהתפרש בספרות חז"ל כ"לא תיתן להם חניה בקרקע , ( " מצוות המלחמה לכיבוש הארץ , חילול השם הנגרם מוויתור על שטחים שבידינו וסיכון עם ישראל בעקבות הנסיגה מהשטחים . מלבד סעיפים הלכתיים אלה , פוסקי ההלכה נאלצו להתמודד עם עוד שתי שאלות : הראשונה , מהם התנאים שבהם יהיה בכל זאת מותר לעשות ויתור , למשל - האם עבור שלום יהיה מותר לסגת משטחים ? והשנייה , מי מוסמך לקבוע אם התנאים האלה אכן מתקיימים ? בחינת העמדות בסוגיית הוויתור על שטחים מגלה שבקרב הרבנים יש מחלוקת בדבר השאלה אם שיקולים של פיקוח נפש או הערכות של טובת המדינה מספיקים להתרת ויתורים , או שמא ויתורים מותרים רק במקרה של סכנה ממשית לקיומה של המדינה . הרבנים חלוקים גם בשאלה אם הסמכות לקבוע אם מצב כזה קיים נתונה בידי רבנים , בידי מומחי צבא או בידי ממשלה נבחרת . למשל , הרב עובדיה יוסף סבור שיש לסגת משטחי ארץ ישראל אם הדבר יביא שלום אמת שימנע שפיכות דמים . בד בבד הוא טוען שאי-אפשר לסמוך על רשויות המדינה שיקבעו נכוחה אם מדובר אכן ב"שלום תמורת שטחים , " ולכן על הרבנים מוטלת החובה להיכנס לעובי הקורה ולהכריע אם מדובר בשלום אמת . הרב שפירא גרס בזמנו כי הערכה אסטרטגית ארוכת טווח איננה יכולה לדחות את איסור מסירת השטחים , אלא רק הערכה צבאית טקטית שנסיגה כזאת היא הכרחית . עמדה זו מגבילה מאוד את שיקול הדעת של ממשלה נבחרת ויכולה לשמש בסיס לסירוב פקודה משום הטענה שהחלטה של ממשלה על נסיגה מסיבות מדיניות היא החלטה לא לגיטימית מבחינה הלכתית . הרוב המכריע מקרב המצדדים באיסור קטגורי של נסיגה מן השטחים באים מתוך הציונות הדתית . רבנים ציונים דתיים אחרים לא רואים באיסור איסור קטגורי אלא תופסים אותו כמותנה בשיקולים מדיניים של ממשלה נבחרת . לעומת הרבנים מהימין הציוני-דתי , רוב הרבנים החרדים לא קושרים את הוויתור על שטחים עם איסור הלכתי ונוטים לראות בסוגיה עניין ביטחוני-אסטרטגי . הקורלציה שנוצרה בין דתיות ובין עמדה ימנית-נצית עלולה ליצור , וכפי הנראה כבר יצרה , קיטוב תרבותי , או לפחות דימוי של פער , בין הקבוצה
|
|