|
|
עמוד:12
המשתאות , זכינו לראות את עופות החול ממריאים ; מתנערים מעפר ומבקשים לגעת בשמים . היש תמונה יפה מזו בעולמנו ? היש עבודה אחרת שמעניקה חוויה אשר מתקרבת לחוויה מכוננת זו ? כמה קסם מסתתר תחת הקליפות , כמה יופי צומח בין השברים - התודעה הזו היא קצב פעימות הלב המתרחב . במהירות אדירה ובעוצמה שקשה לתאר , בית הספר - כולל התלמידים והצוות - התמקם במרכז חיי . הוא הפך להיות הדבר החשוב לי ביותר ; רק משפחתי קודמת לו כמובן . המחשבות והתחושות שנמשכו מתוך העשייה החינוכית לא הרפו כמעט לרגע . הן ליוו אותי בימים ובלילות . הן היו עמי במהלך השבוע ובשבתות . כל הזמן . אפילו ברגעים המעטים שבהם ביקשתי לשאוף מעט אוויר , לפנות מקום ולתת לראש וללב לנדוד למקום אחר - לא באמת הצלחתי . פעם בכמה ימים אני יוצא לרוץ . מבקש לשחרר מעט מהדחיסות והצפיפות שמציפות אותי . אמנם אלה הן דקות ארוכות של חסד , אך גם אליהן מתגנבות המחשבות . אני גולש מביתי אל בין ההרים , רץ בעיקר בשעות השקיעה היפות בתוך החורשות , בגיאיות ובוואדיות , ואיתי רצים התלמידים והמורים , כולם , על ההתמודדויות שלהם ושלי . ויש קסם נדיר בריצות האלה . רצתי בשבילים ובמרעולים ; תנים נסו מפני , דבוקות ציפורים התעופפו בן רגע מתוך השיחים וזיקיות התחפרו בסדקים , והכול היה ראשוני ויפה והייתי לבד , אך איתי בא הכול ובאו כולם . גם הקסם הנדיר הזה לא יכול היה לעוצמת בית הספר . ובאהבה קיבלתי הכול על עצמי - הרי זו זכות , ולא באמת הייתי רוצה שיהיה אחרת . אולי כלל לא יכול להיות אחרת .
|
|