|
|
עמוד:12
של מחשבה ורגש . ספר זה עומד בניגוד למגמות הטהרניות והמדעניות האלה , המתבטאות בשני הזרמים שהובילו אל תמונת הפילוסופיה בזמננו – הפילוסופיה האנליטית והאקזיסטנציאליזם . מחקר זה מבקש להימנע מקביעת הבחנות חדות ודוגמטיות בין תחומי דיון בפילוסופיה במובן הערכי , המטפיזי וההכרתי . בעקבות עיסוקו במושגים " ראייה בתור" ו"זריחת אספקט , " ויטגנשטיין החל לעסוק באופן טבעי במושג הדמיון . מהלך זה הוביל אותו באורח בלתי נמנע גם אל הספרות , כדיסציפלינה העוסקת בהצגת חייהם של יחידים על רקע תרבותי ספציפי . ואכן , את עבודותיו המאוחרות בחנו שורה של פרשנים , הרואים בהגותו תיאור אישי של מסע שינוי פנימי הנערך תכופות באמצעים ספרותיים . הדיונים הנרחבים בהגותו המשפיעה של ויטגנשטיין נמשכים יותר משמונים שנה . לפחות ארבע אסכולות פרשניות צצו סביבה – במסגרת החוג הווינאי , הפרשנות האנליטית , הפרשנות התרפויטית והפרשנות החדשה . חוקרים ופילוסופים במאה העשרים לא נלאו מלנסות ולהסביר פילוסוף חידתי ומוקשה זה . הפרק הראשון בספר זה מאזכר חלק מן הפרשנים המכונים " חדשים" ( כגון סטנלי קאוול , גורדון בייקר ומייקל רוו . ( כתביהם מציגים את העמדה הוויטגנשטיינית כהגות רומנטית המתמקדת בעיקרה בתרפיה פנימית הנערכת באמצעים ספרותיים וממוקדת בשינוי הראייה הפנימית או ה"ראייה בתור . " לעומת ויטגנשטיין , הדיון הפרשני והביקורתי בהגותה של אייריס מרדוק מצומצם הרבה יותר . הפרק השני דן בהרחבה בהגותה המטפיזית – בהיותה הוגה מרכזית השייכת למפנה המוסרי בשליש האחרון של המאה העשרים – מתוך השוואות לעמדה הוויטגנשטיינית שהשפיעה עליה עמוקות ובהתייחס לדבריהם של אחדים ממפרשיה וממבקריה הבולטים . על פי תפיסתה של מרדוק , הבאה לידי ביטוי ביצירותיה , נפשו של הסובייקט נתונה לכוחות המצויים מעבר לשליטתו , אולם ביכולתו להסב את תשומת לבו ולהתמקד בתהליך שינוי פנימי פרוגרסיבי . לדבריה , הממד של העשייה הספרותית מאפשר להציג תמונה עשירה של התהליכים הפנימיים העוברים על היחיד . תחום הפילוסופיה יכול לסייע בעבודה זו , כמרכיב משלים והכרחי , אף כי חשיבותו פחותה . במובנים מסוימים מרדוק פיתחה מגמות ומחשבות ויטגנשטייניות , כגון החזרה לשפת היום יום וראיית הפילוסופיה כדיסציפלינה מבהירה ביסודה . לצד זאת , היא ביקרה מגמות פרשניות מאוחרות בהגותו – למשל , הטיפול הביהביוריסטי בטיעוני השפה הפרטית . מרדוק מתגלה במובנים רבים כפילוסופית וכיוצרת מסורתית יותר ואולי " קתולית" יותר מוויטגנשטיין . עמדה זו באה לידי ביטוי בדחיית ההבחנות החדות בין היבטים תאורטיים לבין היבטים פרקטיים של הפילוסופיה , בין עובדה ובין ערך וכן בין דת ובין פילוסופיה . הדבר מתבטא גם בנטייתה לשלול את הגרסה הקיצונית של העמדה האנטי מיתולוגית , הדורשת טיהור של הפילוסופיה מכל
|
|