|
|
עמוד:11
מבוא בספר זה נבחנים , כנקודת מוצא , שני מושגים מרכזיים בהגותו של לודוויג ויטגנשטיין : " ראייה בתור" "ו ( seeing as ) זריחת אספקט" . ( aspect dawning ) מושגים אלו מציינים שינויים בראיית המציאות והגחה של משמעויות ומובנים חדשים במקום תמונות כוזבות ומטעות , כמהלך יסודי בשחרורה של הרוח . ויטגנשטיין עסק במושגים אלו בכתיבתו הפילוסופית הנושאת אי אלו מאפיינים ספרותיים . הוגה נוספת , אייריס מרדוק , עסקה אף היא בסוגיות דומות והיטיבה לשקף את תפיסותיה הפילוסופיות ביצירה ספרותית ענפה בתחום הרומן . תפיסותיהם של שני ההוגים והיוצרים הללו עומדות במרכזו של ספר זה המחיל אותן על יצירות ספרותיות של יוצרים נוספים . יצירות אלו מכילות ממד פילוסופי תרפויטי בולט של חקירה עצמית ושל שינוי התמונות והמושגים הקיימים בתודעת הפרט . בהתייחס לסוגיית הגילוי האישי של חקירה זו , מתעוררות כמה שאלות מרכזיות : מהי " ראייה בתור , " מהי משמעותה בתהליך השינוי הפנימי מוסרי , וכיצד היא פועלת בהקשרים כלליים וספציפיים ? מה טווח חלותו של המושג ? האם מדובר בתפיסה או בחשיבה ? מה הם הגבולות , אם אכן קיימים גבולות , בין מה שקאנט היה מכנה מושגים ותחושות ? מהי " זריחת אספקט , " ומהן השלכותיה על הראייה המתייחסת לבני אדם , לייצוגים ולסיטואציות ? עד כמה יש להעמיק בירידה לתוך ה"מערה המטפיזית" ולתוך הביוגרפיה של הסובייקט והרקע החברתי שלו בניסיון להבין את המובן של טענותיו ? הספר מנסה להציב באופן משולב את ההבהרה הפילוסופית של המושגים הללו ואת ביטוייהם הספרותיים , המשקפים כיצד הנפש פועלת ומבינה את עצמה בעולם . הדיון הספרותי מבהיר כי התהליכים הנפשיים והמושגים הקשורים במשמעות לעולם אינם ניתנים להצגה ניטרלית לכאורה בשפה התאורטית המקובלת בדיסציפלינות המציגות עצמן כחוקרות הלגיטימיות של הנפש – בתחומי הפילוסופיה , הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה . דומה כי הזרמים המרכזיים בפילוסופיה של המאה העשרים נטו תכופות להישאר מחוץ לשיח ערכי כלשהו . הם העדיפו לנטוש את הניסיון לומר דבר מה " מהותי" או מטפיזי על אודות הנפש לטובת ניסיונות להציג פנומנולוגיה
|
|