|
|
עמוד:11
פתח דבר בסבך הנאמנויות - רטרוספקטיבה בשנת 1990 פרסמתי את ספרי "בסבך הנאמנויות" בו הצבעתי על כיווני פעולה בהם יש לנקוט ללא דיחוי וביניהם : קביעת מדיניות ברורה בתחום קרקעות הערבים ; השלמה מהירה של תוכניות המתאר ביישובים הערביים ; צמצום הפער בין הסיוע הממשלתי הניתן ליישובים הערביים ובין זה הניתן ליישובים היהודיים , ועוד . גם היום — במבט רטרוספקטיבי , 15 שנה לאחור — אני חש חובה לחזור על כל הדברים הללו , שכן מעט מאוד נעשה בצד היהודי והתסכול בצד הערבי רק הולך ומחריף . בחלקו האחד , זהו תסכול מופנם כמו זה של עקורי איקרית וברעם שמאז קום המדינה מתגלגלות ההחלטות בעניינם בין בתי המשפט והכנסת . בחלקו האחר זהו תסכול גלוי ובוטה , כמו התסכול שחולל אי קיומן של ההבטחות הגדולות שפיזר אהוד ברק , הבטחות שזיכו אותו בתמיכה גורפת מצד הבוחרים הערבים , וסופן שהתמסמסו וגרמו לשבר ביחסים כין המדינה לאזרחיה הערבים . אירועי אוקטובר 2000 הרחיבו את השכר לכלל קרע עמוק שנפער בין שתי האוכלוסיות . עם כתיבת ספר זה , שנתיים לאחר אותם אירועים , עדיין שרויה החברה הישראלית בעיצומו של המשבר סביב הסוגיה הפלסטינית עד כי אינה מתפנה לעסוק כנדרש בענייני פנים . בשנת 1975 התבקשתי לעמוד בראש אגף המיעוטים של מפלגת העבודה . התפקיד לא נחשב מבטיח מבחינה פוליטית , ובכל זאת ראיתי בו אתגר ייחודי . ואכן , התקופה בה שרתתי כראש האגף הייתה מרתקת ביותר והשפיעה רבות על המשך דרכי הציבורית . במסגרת עבודתי , הזדמן לי להתבונן ולהכיר מקרוב את אוכלוסיית אזרחי ישראל הערבים ולרדת לעומקה של מערכת היחסים שנוצרה בינה לבין הציבור היהודי . ההתרשמויות שצברתי עודדו אותי לחקור את הפוליטיקה הערבית בישראל במסגרת לימודיי האקדמיים , ועבודת הדוקטור שלי עסקה בהתפתחותם הפוליטית של הערבים בישראל בראי הצבעתם לכנסת . כך למדתי על האופן בו טיפל הממסד באזרחיה הערבים של המדינה , על הגישה שפיתחה כלפיהם הכנסת ועל התפיסות שגיבשה בעניינם המערכת הפוליטית והמפלגתית . לחצתי ידיים רבות
|
|