פתח דבר

עמוד:11

פתח דבר צביה לובטקין טיילה להנאתה עם חבריה ברחובותיה האלגנטיים והשלווים של העיר ז'נווה , הביטה סביבה בעניין בבניינים המפוארים , בחלונות הראווה , בנשים ההדורות שהתהלכו ברחוב , ולפתע גיחכה והפטירה בשובבות : "אני , צביה , באם אכתוב פעם רומן , אקרא אותו בשם 'מביטן עד דנב '" ( ביטן היתה עיירת הולדתה של צביה , ( ובמשפט אירוני וה , אותו השמיעה בעת שביקרה במקום שהיה כה רחוק מחיי היום יום שלה , מתגלמת דמותה של מי ששמה יהפוך לימים להיות סמל ליהדות פולין הנאנקת תחת עול הגרמנים ולמאבק בהם . היה זה באוגוסט , 1939 זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה , שעה שצביה שהתה בז'נווה כצירה בקונגרס הציוני הכ"א , מטעם גוש ארץ 1 ישראל העובדת . אורותיה וקסמיה של העיר לא סנוורו את בת העיירה הקטנה , והיא מיהרה לשוב אל חניכיה בני דלת העם , להכשירם ולהורותם את הדרך להגשמה עצמית בתנועה הקיבוצית בארץ ישראל . היא סירבה ודחתה הצעה לעשות שימוש בסרטיפיקט שניתן לה לעלות מייד לישראל ולהימלט מן המלחמה המתרגשת על אירופה . ואולם צביה לא כתבה רומן ואפילו לא זיכרונות מתקופת השואה . בדברים הסדורים שנשאה בקיבוץ יגור ביוני , 1946 זמן קצר לאחר עלייתה ארצה , שפורסמו מחדש כעבור שנים , קשה להבחין בין 'אני' ל'אנחנו , ' משום שהיא ראתה עצמה תמיד כאחת העם , לא חשבה ולא האמינה כי פועלה ייחודי ומיוחד מול מעשיהם של רבים מחבריה , שלא זכו לצאת בחיים מן התופת . ואולם החברים הקרובים ידעו היטב עד כמה השתדלה צביה שלא להבליט את מעשיה . יהודה ( יודקה ) הלמן ספד לה לאחר פטירתה , וציין : "האני , צביה , אינו קיים . כאילו נשחק ונמחק . קיים רק האנחנו . ואנחנו , העדים המעטים שחיו את הימים , יודעים יפה מאד שצריך להיאמר ולהיכתב : ' התרוצצתי בדרכים כמטורפת לקבץ נדחי התנועה , עשיתי ימים ולילות ברכבות כדי למצוא את כתובתו או שמו של חבר . אחזיק מעמד ואתקיים . "' צביה נגעה במוות פעמים רבות , ובמשך כמה שנים אף טעו אנשים כאן לחשוב שהיא אכן אינה בין החיים , כאשר ב 1943 הגיעה ידיעה מוטעית מפולין . 1 גוש ארץ ישראל העובדת פעל להגדיל את מספר הצירים מטעמו שיצאו לקונגרס הציוני בז'נווה . . 2 יום עיון לזכרה של צביה , ארכיון יד טבנקין [ להלן : אי , [ ט" חטיבה 15 ג , מכל , 16 תיק . 4

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא