|
|
עמוד:13
שהיה בעל עוצמה מוצא עצמו זקן , נותר בשוליים . תנחום תנפילוב , האיש הכל כך גורלי לשנותיה הראשונות של דגניה , עבד בזיקנתו במחסן כלים ישנים . אהוב על הילדים , כי קיבל אותם במאור פנים . אצלו יכלו להשיג פריטי אוספים , כגון ברזלים לפרזול , שהם יפים למשחקי דמיון . כאשר הזדקן יותר , הועבר תנחום לבית אבות מרוחק . המעשה עורר סערת רוחות . בסופו של דבר הקימו בית סיעודי בדגניה . מאה שנים , שבהן רבים מצטרפים לחבורה ועוזבים אותה באופן לא צפוי . תמיד מעט אנשים ביחס לגודל משימה . לאנשי דגניה הפך המקום הבנוי והשתול לנוף החורג מהביוגרפיה של השותל והבונה . זה כבר לא הנוף הרומנטי עליו חלמו בגולה , וכבר לא הנוף שמצאו הראשונים במקום , נוף הזבובים והחום המתיש . הימים שחלפו היו ימים של כנרת גועשת וירדן דועך , ימים של שדות בוערים ורביצה על הדשא מסביב לאבטיח שחוט . הכול נראה בעתו והבטיח להישאר עוד שנים רבות . מאה שנים , ואנשי דגניה כותבים עצמם לדעת ותנובת כתיבתם היא בארכיון הקיבוץ . יש המרבים לכתוב ויש המוכנים להעיד על מה שכותבים חבריהם , לחיוב או לשלילה . בספר זה הנוכחות החזקה היא כמובן של הכותבים , אך הם רק חזני תפילתם של האחרים , שליחי ציבור . סיפורי חיים רבים הצטרפו לסיפורו של המקום . הביוגרפיות המסופרות כאן הן רק דוגמאות מן העושר הקיים . הן משתקפות בכתבים וברשומות , בציורים ובתצלומים , בדיני חשבונות , במסמכים , במכתבים , בריאיונות , בדברי הספד , ביומנים פרטיים ובדוחות ציבוריים הנצברים בתיקים , בסיפורים ובשמועות . גם לזיכרון יש היסטוריה . אין זה הספר היחידי על דגניה וחבריה . כבר יש מדף ספרים שלם . כל ספר שונה ומיוחד . בתחילה אלה ספרים מלאי חזון וסיפורי ראשית , אחר כך אלבום וסיפורי הווי . גם משוררים וסופרים תיארו עלילות דגניה וערכו חשבונות נפש רעיוניים . דגניה ארוגה מדמיונם של אלה שקראו אותה , שפטו אותה , זיכו והרשיעו אותה , בלי לבוא במקומה . היא חיה כתורה שיודעים על קיומה אך שכחו את גוויליה . היא כארון ספרי קודש וחול ומצטרפת לטקסט רב העמודים של ההיסטוריה . בשנים האחרונות החל לנבוט ענף חשוב בספרי ההיסטוריה - ההיסטוריה של החיים הפרטיים . זו היסטוריה של אהבה וחיזור , של ריהוט , של גידול הילדים , של בילוי ופולחני חול יומיומיים . יש בה יסוד פולמוסי ברור : לכתוב פחות על מצביאים מנצחים ומאבקי מנהיגים ויותר על המובסים האוכלים ארוחת צהריים ; פחות תקיעת חצוצרות ויותר חלילי סוף זולים , פחות מסמכים סודיים של משרדי חוץ ויותר מכתבי אהבה . אך דגניה לא ביקשה להיות פרויקט פרטי בלבד . היא ביקשה מקום בהיסטוריה אלטרנטיבית . לא משוחה בשמן מלכים ולא עם מזבחות של כוהנים , אך נושאת בעול ההרפתקה לשמירה על צלם האדם באשר הוא אדם , לעמידתו על האדמה . מתנגדיה קראו לה "שמן זית זך , " ראו בה חברה שעסוקה יותר מדי במידות הטובות של חבריה ולא פתוחה מספיק אל העולם וציווייו . אך שמן זית זה היה עסוק בהתמודדות עם תנאי טבע מחמירים , עם עמל , עם דלות שעלולה לנוון , עם קירות נוטים המאותתים ללא הרף אותות אזהרה , סותרים את הגן היפה והבתים הצנועים הפזורים בשטח . זהו בית הפורס לחמו לזולת , מקום שהוא גם פעולה אידיאית . אילו בא יוסף בוסל ממנהיגי ימי הראשית של דגניה לדגניה של היום , היה תוהה בוודאי , האם
|
|