הקדמה: לבנות ולהיבנות בתל־אביב

עמוד:13

במהלך חייו של היחיד , ולכן אימוץ פרקטיקות גופניות זרות , להבנתו של בורדייה , מלווה בהכרח בקונפליקט פנימי ובהכחשה של האני הפנימי האותנטי שעיצבה התרבות המעמדית . בניגוד לבורדייה , אליאס עוסק בשינוי ומבקש להסבירו . גישתו מזהה את התהליכים האיטיים שרק מבט רב דורי מאפשר לזהותם . "השינוי הסוציוגנטי , " בניסוחו של אליאס , מתרחש בממד הזמן , במהלך הדורות , אך יש לו גם ממד מעמדי , מאחר שהוא משותף למעשה רק לבני דור החולקים עמדה משותפת בחברה וחווים התנסויות דומות במרחב . נוסף לכך , התהליך הציוויליזציוני האוניברסלי של אליאס מבליע , למעשה , את ההנחה כי הפרקטיקות המקובלות בקרב הבורגנות המערבית מייצגות את ההתנהלות הנורמטיבית המחייבת את כל בני האדם . השינוי ברפרטואר הפרקטיקות יבוא תמיד לידי ביטוי באופן זהה , דהיינו בעידון גובר של המחוות והשליטה . זאת מאחר שהוא תוצאה של צעידה כלל אנושית לעבר המודרניות , שהיא להבנתו אחת , וביטוי לצרכיה הפנימיים של האישיות המודרנית ( על כן יקפיד בן התרבות המודרנית על נימוסי שולחן מדוקדקים גם בהיותו לבדו ) ולא לרכישה מודעת של פרקטיקות מעמדיות יוקרתיות העשויות גם להיות לטבע שני . בעיני אליאס , תהליך הנחלת התרבות הוא מעשה של תבנות בין דורי . מאחר שהשינוי הוא מזערי , החריגות מהכללים הן עדות למעידות בחיקוי או לתרגום לוקלי של הכללים השרירותיים , ולא להפרה יצירתית ומודעת של הכללים - זכות השמורה למעשה לבעלי הון תרבותי . גישתם של בורדייה ואליאס אינה מציעה הסבר לשינוי ברפרטואר ההתנחלויות המתרחש במהלך חייו של היחיד , במצבים הנגלים לו בשעה שהוא מתנתק , ולו בעל כורחו , מההקשר התרבותי שבו רכש את ההביטוס שלו , כמו במצב ההגירה שאפיין את רוב דיירי הבתים בארץ ישראל המנדטורית . הסוציולוג הצרפתי בן זמננו ברנאר לאהיר ( Lahire ) מציע , כמו בורדייה , לראות במסגרות החברות המוקדמות , כמו הבית , אתרים שבהם רפרטוארים של דרכי פעולה מונחלים ליחיד , אך עם זאת , בתהליך הטמעת התרבות בפרט , שאותו הוא מתאר באמצעות הפועל "התקפלות , " לוקחים חלק משתנים רבים בעוצמות שונות ובתקופות שונות . לאהיר 8 לאהיר . 2008

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר