|
|
עמוד:13
הנאלצים ללקט את מזונם או ללכדו , בלא שיוכלו לייצרו במו ידיהם ; אנשים שכנראה חיו עדיין בשלב האינדיבידואליזם הפרימיטיבי , במסגרות חברתיות החסרות כמעט לחלוטין מיבנה יציב , בלהקות קטנות ומבודדות , ולא האמינו באלים , בעולם הבא ובחיים שלאחר המוות . בעידן זה של חיי מעשר , גרידא , היה חיפוש המזון הציר המרכזי לחיים כולם , ואין לנו כל הצדקה לשער שהאמנות שימשה אז לאיזו תכלית אחרת , מלבד היותה אמצעי במציאת המחייה . מכל העדויות שבידינו אנו למדים שהאמנות היתה כלי בידי הטכניקה של המאגיה , ולפיכך נועד לה תפקיד פראגמאטי בתכלית , המכוון כל כולו להשגת מטרות כלכליות ישירות . מאגיה זו לא היה לה , כנראה , ולא כלום עם מה שאנחנו מכנים דת ; לא היו בה תפילות , היא לא סגדה לכוחות מקודשים , ולא היתה קשורה , בכל צורה שהיא של אמונה , למהויות רוחניות שלא מעלמא הדין , ולכן לא התקיימו בה אותם תנאי מינימום שמונים בדת אמיתית . זו היתה טכניקה נטולת מסתורין , נוהל ענייני , שימוש אובייקטיבי בשיטות מסוימות , שלא היה בהם מיסטיציזם וחכמת הנסתר , יותר משיש כיום בהצבת מלכודת לעכברים , בדישון השדות או בבליעת איזו תרופה . הציורים היו חלק מן המנגנון הטכני של מאגיה זו ; הם היו אותה "מלכודת" שבה היה על החיה להילכד , או , ליתר דיוק , המלכודת על הטרף שכבר נלכד בה — הואיל והציור היה גם התיאור וגם העצמים המתוארים בו , הבעת מישאלה ומישאלה שנתמלאה בעת ובעונה אחת . הצייד הצייר הפאליאוליתי דימה , שמצוי בידיו אותו עצם המופיע בציור ; סבר , שעל ידי ציור דמותו של העצם קנה לו שליטה על העצם גופו . הוא האמין , שהחיה הממשית אמנם מתה בהיהרג החיה המצוירת . התיאור באמצעות התמונה לא היה לגביו אלא הטךטה של התוצאה המיוחלת ; המאורע המוחשי חייב היה בהכרח להתרחש בעקבות פעולת הדוגמה המאגית , או , ליתר דיוק , להיות כלול בה , הואיל והדבר היחיד שחצץ ביניהם היה המדיום — הבלתי מוחשי לפי השקפתו — של מרחב וזמן . לכן אין לנו כאן עניין עם תיפקודים סמליים שהם תחליף לתיפקודים ממשיים , אלא עם פעולה תכליתית ממש . לא ההרהור הוא שקטל את החיה , לא האמונה היא שחוללה את הנס , אלא הפעולה הממשית , התיאור בתמונה , ציור הצלד , הוא שהוציא את המעשה המאגי מן הכוח אל הפועל . כאשר היה הצייר הפאליאוליתי מצייר על הסלע איזה בעל חיים , היה יוצר בכך בעל חיים ממש . עולם הבדיון * והציור ושדה האמנות והחיקוי — עדיין לא היו לגביו תחום מיוחד לעצמו , נבדל ונפרד מן המציאות האמפירית ; הוא עדיין לא עימת את שני התחומים הנבדלים הללו , אלא ראה באחד את המשכו הישיר , הבלתי נבדל של השני . אנו יכולים לדמ 1 ת את גישתו לאמנות לגישתו של אותו אינדיאני משבט סיו , שעליו מספר לוי בריהל , אשר בראותו חוקר פולקלור המתווה בפנקסו שרטוטים שונים , אמר : "אני יודע שאדם זה הכניס לתוך הספר שלו רבים מן הביזונים שלנו . אני הייתי שם כאשר עשה זאת , ומאז כבר לא היו לנו ביז 1 נים . " תפיסת צד זה של האמנות כהמשכה הישיר של המציאות היומיומית עוד לא נעלמה כליל , אף על פי שבתקופה מאוחרת יותר משתלטת תפיסה , הרואה באמנות דבר המנוגד למציאות . אגדת פיגמליון , שהתאהב בפסל שאותו יצר , נובעת אף היא מראייה כזאת . גישה דומה נמצא אצל האמן הסיני או היאפאני המצייר ענף או פרח , והציור , שלא כיצירות האמנות המערבית , אינו תמצית ואידיאליזאציה של המציאות , הקטנה או שיפור של העצם החי , אלא , בפשטות , עוד ענף אחד או ניצן אחד . fiction ?
|
|