|
|
עמוד:11
[ ג ] כל התרחשות מטבעה שיש לה התפשטות בזמן משלה , ואין התפשטות זו אלא הליכה אל העתיד . בלא ההימשכות הטבועה בגופו של כל מאורע אין טעם לומר' שהמאורע הוא זמני . אנו יודעים מגסיוננו' כיצד כל מעשה ערוך לפי מהותו כמעשה המכוון אל העתיד . אם נשווה זה כנגד זה , תיאורה של התרה שות בחינת דברי ימים כנגד ההתרחשות עצמה בחינת תולדות , מיד נעמוד על כך , שלא הרי ההתרחשות , שהיא פונה אל העתיד , כהרי דברי הימים , שהם פונים אל העבר . המחקר ההיסטורי הופך את כיוון הזמן של ההיסטוריה בחינת התרחשות , שהרי הוא מחקר של העבר . בלשונו של קירקיגור נוכל לומר' שאנו חיים לפנים וחושבים לאחור . לייבניץ ראה את הבעיה ההכרתית שבכאן ( אם כי אינו מדבר בהיסטוריה ) — שעה שהבחין בין האפרצפצי 1 ת המכוונות לעתיד ובין ההסתכלויות המוסבות על העבר . הבחנה ראשונה זו בין הצד האובייקטיבי לסובייקטיבי שבמושג ההיסטוריה מבליטה את ההנחה העקרונית , שגם ההתרחשות גופה וגם מחקרה וסיפורה קשורים בזמן . הזמן מופיע בספירת ההתרחשות ובספירת מחקרה כאחד . אנו שרויים בתוך הזמן ובתוכו אנו מבדילים בין שני הצדדים של מושג ההיסטוריה , מבחינת זיקתם השונה לזמן . על כלל יריעתו של הזמן נוכל להבחין עכשיו הבחנות נוספות בטיבם של שני הצדדים המקופלים במושג ההיסטוריה . הפיכת כיוון הזמן היא היתד למחקר ההיסטורי והיא הקובעת את טיבה של ההכרה ההיסטורית . "ההתבוננות בצורות החיים האנושיים' כלומר : ניתוחן המדעי , הולכת בכלל בדרך הפוכה להתפתחות הממשית . היא מתחילה לאחר מעשה , ולפיכך בתוצאות המוגמרות של תהליך ההתפתחות '' . " מה שקרוי הת פתחות היסטורית , הרי זה עומד בכלל על בך , שהצורה האחרונה רואה את הקודמות בחינת שלבים בדרך אל עצמה" ( דברי מארנס . ( ההתבוננות ההיס טורית לא זו בלבד שהיא מכוונת את מבטה לעבר , המנוגד לכיוונה של ההת רחשות עצמה , אלא היא נותנת בה בהתרחשות גופה גם מרכז , הוא ההווה , והיא מניחה שבמרכז זד . נפגשים החוטים , וממנו אפשר להשקיף על החוטים הנמתחים אליו . ההתבוננות ההיסטורית לא זו בלבד שהיא הופכת את כיוון הזמן , אלא היא קובעת חתך בזמן על ידי כך שהיא משימה עצמה בגופו , וגוזרת שבמקום שהיא עומדת בו שם שרוי המרכז . לפיכך רואה ההתבוננות את ההתרחשות בעבר בחינת התרחשות שנתגבשה כבר , והיא מסיחה את דעתה מהעדר הגיבוש המתלבש בעובדה של התכוונות ההתרחשות לעתיד , בחינת מימד של
|
|