|
|
עמוד:9
כאילו היינו אסקימוסים - הקדמה אישית בהחלט פתאום הרגשתי קולוניאליסטית . הרגשה שטיפסה מן הבטן לעבר החזה ויצרה מועקה שהקשתה עלי ליהנות מ"לילות ביירות" - עוגה שסמירה ' האיצה בי לאכול . לולא ידעתי שסמירה מגדירה את עצמה כפלסטינית אזרחית מדינת ישראל , הייתי חושבת שהיא אמא פולנייה קלסית . ישבנו בסלון ביתה בכפר בגליל ודיברנו על אוכל . השיחה היתה טכנית ומאולצת : לא הצלחתי לפרוץ את החומה של מראיינת מרואיינת . חשבתי לעצמי שאנחנו נשמעות יותר מדי כמו מכרות רחוקות המחליפות ביניהן מתכונים , אבל פה ושם השתרבבו לשיחה נימות שאינן אופייניות לשיחות נשים ! ככל שסמירה ניסתה לרצות אותי , חשתי שאני לא מגיעה אליה . היא שקלה כל מילה כאילו היא מדברת מהראש ולא מן הבטן . ואני , את הבטן רציתי לשמוע . היא שבה ושאלה אם המידע שהיא מספקת לי רלוונטי , אם אני לומדת ממנה דברים חדשים , ובעיקר אם יש במידע שהיא נותנת לי כדי לכתוב ספר מהימן ומדויק , "כי אני מבשלת לפי החוש ולא לפי כוסות וכפות כמו אצלכם . " ואז פתאום הבנתי , ועם ההבנה באה תחושת הקולוניאליזם . סמירה חשבה שאני כותבת ספר בישול . היא חשבה שאני עומדת לכתוב בשמי ספר על התרבות הקולינרית שלה - ספר שאולי היה נכתב על ידי בני עמה אילו חיו כאן כקבוצה שוות זכויות שתרבותה מקובלת ורצויה . יכולתי להבין את ההסתייגות שלה , שניכרה למרות אדיבותה , חביבותה ונכונותה לעזור לי . אני הייתי עוד אחת שבאה , רושמת , נוגסת מתרבותה ומציגה את שלה כשלי . "אני לא כותבת ספר בישול , " אמרתי , מנסה לא לתת למבוכה להשתלט על קולי . "הכמויות לא חשובות . אני מנסה להבין מה קרה לך , לתרבות שלך ובעיקר לאוכל שלך מאז שאת ואני חיות כאן יחד . " "את לא כותבת ספר כל המרואיינים יצוינו בספר בשמותיהם הפרטיים בלבד .
|
|