|
|
עמוד:8
יכולת לשיר את הכאב , לשיר את הקינה , לחבר לחיים את מי שנותקו מהם עם מות יקיריהן . חסרה כאן המקהלה המופיעה בטרגדיה היוונית , המייצגת את החברה וערכיה . שכן הפסיכודרמה מסיירת ליד גבולות הקונפורמיות , בוחנת אותם , מערערת עליהם . בחיפושי הדרך שלי ובחקירותי נעזרתי תמיד בשני מורים , ברנר הסופר ובובר ההוגה והיוצר — האחרון למעשה השפיע לא מעט על אנשי הפסיכודרמה . לאורך הקריאה בספר הזה ליוו אותי שני אלה . דומה כי ברנר היה מתחבר לפגישות הללו של האמהות השכולות , שהרי הייתה בו מודעות מתמדת למוות , ואי יכולת שלא להרהר בו כל העת ; ובעיקר מרד מתמיד ואי השלמה עם כוחו המכניע . זאת גם הרוח הנושבת מיצירה זו של הקבוצה . גם כאן מהדהדים החיפושים אחר קריאה יצירתית של מה שהתרחש , של מה שפגע באופן אנוש . באחד מכתביו כתב ברנר כי הוא מושיט את לשונו החמה מול המוות הקר . הוא אינו מבקש נחמות שווא , אך הוא מתקומם נגד כניעה . בדפים שלפנינו חי מרד כזה . בובר כתב על איוב , כי התשובה להתרסתו הייתה עצם הופעתו של האל בפניו , בפני מי שעמד בניסיון הנורא — כביכול הכוחות העליונים מתפרקים מסמכותם לנוכח האסון . לפני שנים , אחרי מלחמת ששת הימים , ליוויתי משפחות שכולות , כאיש צעיר וכאב צעיר . בעת הקריאה בספר זה התפענחו לי דברים שהיו לי אז כחידה , אני מסוגל יותר לנחש את התהומות שהספר מעלה באומץ כה גדול . והיום , לאחר התנסות אישית יותר בחוויית השכול , אני מבין יותר את שתיקותי , וגם כיצד התנסות באסון קשה אפשרה את הפגישות הללו , ואת כתיבת הספר . וכיצד הייתה המנחה לאחת מן הקבוצה . הספר הזה צריך להיות מונח על לוח לבם של מצביאים , רופאים , מנהיגים — ובנים . הוא זעקה על אובדן , וגם כתב אזהרה לכל מי שמפתחות חיים ומוות בידיהם . חובתם לדעת מה כרוך באי עמידה על משמר החיים .
|
|