|
|
עמוד:9
באיזה מובן הזולת מכונן ? התשובה לשאלה זו נעוצה במשמעות פעולת הכינון . פעולה זו ממקמת נתון גולמי ( הזולת ) בתוך סכמה הכרתית קודמת ובלתי מותנה בו . סכמה זו בלבד מקנה לנתון הגולמי את משמעותו וערכו . אכן , גם בתוך ההקשר של הפעולה האתית פועל מנגנון דומה : הזולת הוא 'הנתון' שישנו 'שם . ' אבל מנקודת מבטה של אתיקת החובה , הזולת כשלעצמו אינו מייסד את החובה המוטלת עליי ; אדרבה , עליי להפעיל את המנגנונים התודעתיים שבאמצעותם אני שופט ומכריע , על החובה המוטלת עליי ביחס לזולת . מנגנונים אלו מאפשרים לי לחרוג ממופעיו הריאליים של הזולת ולמקמו בתוך המסגרת הראויה מבחינה מוסרית . כך אפוא , הזולת הוא רק האובייקט של החובה , ומעמדו בקביעת החובה מותנה ברשת המשמעות הקודמת שלי כפועל מוסרי . עצמאותו של הזולת אינה נתונה מראש ואינה כפויה על הפועל המוסרי ; היא מכוננת מתוך הציווי הקטגורי וצידוקיו . לפי ניתוח זה , קיים מתאם בין האתיקה לבין דפוסי ההכרה הסטנדרטיים שלנו : בשני התחומים שולטת רשת משמעות היררכית ולא סימטרית של יחסי סובייקט אובייקט ; בשני התחומים , לסובייקט הריבוני יש מעמד ייחודי , שאין לאובייקט , גם לא ל'אובייקט' האנושי . בתחום האתי , מגולם יחס זה ביחס לזולת כיש קונקרטי . לפי הניסוח הראשון של הציווי הקטגורי , קביעת החובה כלפי הזולת נגזרת מיכולת ההכללה : 'צריך אדם שיוכל לרצות שהכלל המעשי הקובע את פעולותיו יהיה לחוק כללי . ' לפי ניסוח זה , האופייני לאתיקה של החובה , יחסי לזולת לא נקבע מתוך זיקה בלעדית למצב שבו הוא נתון , לאישיותו הקונקרטית , לסבלו ולמצוקתו ; אדרבה , עליי לשפוט את הזולת ואת מצבו לאור מערכת חוקית כללית . מבחינה זו , יחסי לזולת הוא רק ייצוג של יחסי לכל זולת . ייחודו אינו מטיל עליי חובה מיוחדת , אם איני יכול להכלילו תחת עיקרון כללי . ניצחון העיקרון של הכלליות מעקר משהו מהותי מהקיום האנושי . שהרי 'האנושיות' שבכל אדם אינה רק יסוד אוניברסלי משותף לכל בני האדם , אלא היא גם , ובעיקר , היסוד המבדיל בני אדם אלו מאלו . היא הייחוד המקבע אותם כישים קונקרטיים ואינדיווידואליים . בניגוד לאתיקה זו , שנקודת המוצא שלה היא הסובייקט הפועל , ניצבת אתיקה שנקודת המוצא שלה היא הנוכחות הבלתי מותנית של הזולת . אתיקה זו משנה את המרחב האתי : מעתה , הסובייקט אינו הפועל האוטונומי והזולת 4 שם , עמ' . 84
|
|