|
|
עמוד:8
מוחלטת ואינה קונטינגנטית . היעדר התלות בזולת ובמופעיו הקונקרטיים , מגלם באתיקה הקאנטיאנית את תפיסתו של הזולת כמושא החובה המוסרית . תיאור זה נכון גם כשמביאים בחשבון את הניסוח השלישי של הציווי הקטגורי הקאנטיאני הקובע : 'עשה פעולתך כך שהאנושיות - הן שבך הן שבכל איש אחר - לך תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד . ' לפי ניסוח זה , הזולת נתפס לא רק כאובייקט , כאמצעי לפעילותי , אלא גם כתכלית לעצמו , כיש שהוא 'בשביל עצמו . ' קאנט מנסח את דבריו בצורה חדה : 'האדם אינו חפץ , זאת אומרת דבר שאפשר להשתמש שימוש של אמצעי בלבד , אבל בכל פעולותיו הוא צריך להיחשב תמיד תכלית כשהיא לעצמה . ' קאנט מאפיין את הזולת כיש בעל ערך עצמי ולא כאובייקט - לא כחפץ הנתון לי לשימוש כאמצעי לתכלית אחרת . אי אפשר להפריז בתרומה של קאנט להכרה בערך העצמי של בני האדם , אבל גם בניסוח זה , מעמדו של הזולת הוא עדיין כשל אובייקט , שכן למרות ניסוחו המסייג , הזולת הוא בכל זאת גם אמצעי , וזאת במובן כפול : ראשית , החובה מוטלת על הפועל המחיל אותה על הזולת - בעל החובה הוא היש הפעיל והזולת הוא יש נפעל , וככזה הוא אובייקט ; שנית , הפועל המוסרי הוא המייחס לזולת את מעמדו כבעל ערך עצמי . לפיכך הזולת אינו משתחרר מלפיתתו של הסובייקט המוסרי ; הוא מקבל ערך , ואפילו ערך עצמאי , בתוך מערכת שאותה מכונן הסובייקט , הריבון . במונחים של המסורת הפנומנולוגית האקזיסטנציאלית , הזולת הוא בעל ערך 'בשביל' הסובייקט , שכן הוא מותנה בו מבחינה אפיסטמית . משמע : הוא כשלעצמו אינו יכול לכפות את ערכו , הוא אינו 'בשביל עצמו . ' במסגרת האתיקה , הוא תמיד יהיה המושא לפעילות המוסרית . מניתוח זה עולה כי האתיקה הסטנדרטית מיוסדת על יחסי סובייקט אובייקט , שבמסגרתם 'האני' הוא יש ריבוני ופעיל - הוא היש המכונן והזולת הוא היש המכונן . לכאורה , קביעה זו נראית רדיקלית מדי , שכן יחסי הכינון שבין סובייקט לאובייקט שייכים למרחב האפיסטמולוגי : הסובייקט , באמצעות התודעה שלו , מכונן את האובייקט . אבל בהקשר האתי , הזולת הוא יש נתון , המצוי 'שם . ' 1 השוו לוינס , , 1998 עמ' . 85-84 2 קאנט , תשמ"ח , עמ' . 95 3 שם , עמ' . 96
|
|