|
|
עמוד:VI
שהיה מקובל בדורות הקודמים . במשך זמן רב נראה מחקר האדריכלות ותולדותיה מושתת על יסודות מוצקים . מאז שנתגלה , בתקופת הרנסאנס , ספרו המקיף והשיטתי של וירוביוס , האדריכל מדורו של הקיסר אוגוסטוס , על תורת האדריכלות , ובעיקר במאות הי"ח והי"ט , מקובל היה לראות בבניינים ( ולחקור את תולדות האדריכלות ) לפי שלושה קריטריונים עיקריים . קריטריונים אלה , שהועלו על ידי ויטרוביוס והיו ידועים בניסוחו , הם יציבות rraxrn 'orrcro ( commoditas ) ויופי . ( venustas ) יציבות , או מוצקות מתייחסת בעיקרה לחומרים שהיו מצויים , וניתן היה להשתמש בהם בזמן מסוים , ולטכניקות הבנייה שבהן השתמשו בהקמת בניינים . במחשבה האדריכלית של המאה הי " ט יציבות ( firmitas ) היתה האספקט המרכזי - הן בעיני אדריכלים שבנו בניינים חרשים הן בעיני היסטוריונים , שחקרו ופירשו בניינים וסגנונות בנייה של תקופות העבר . התאמה ( commoditas ) מתייחסת לזיקה שבין הבניין לנתונים הטבעיים והתכליות החברתיות של הבניין . יופי ( venustas ) מקיף את מכלול האספקטים האסתטיים , ואף הסימבוליים , של בניינים וסגנונות בנייה . מסורת זו היתה כאמור בת מאות בשנים , אף היא נתערערה בסופה של המאה הי"ט , לפחות בעיניהם של חוקרי תולדות האדריכלות . אצל חוקרים אלה האדריכלות נתפסה בעיקר כאמנות . היינריר ולפלין דן בארכיטקטורה באותן הקטיגוריות עצמן שבהן הוא חוקר ומתאר יצירות של אמנויות הפיסול והציור . הגישה הצורנית של ולפלין , שבאה לידי ביטוי מובהק בספריו ריניסנם וברוק ומושגי יסוד בתולדות האמנות " , זכתה לתהודה רבה בין חוקרים ואף בקרב הקהל הרחב . עם תלמידיו הרבים של ולפלין נמנה גם פאול פראנקל , שלימים היה לאחת הדמויות המרכזיות בחקר תולדות האדריכלות ואף שימש מורהו המובהק של קראוטהיימר . בניגוד לוולפלין , פראנקל שוב מדגיש את ייחודה של האדריכלות - את העובדה כי קטיגוריות צורניות , חשובות ככל שתהיינה , אין בכוחן לאפשר הבנה מעמיקה של הבניין היחיד ושל ההתפתחות הארכיטקטונית . חלק ניכר ממאמציו הרוחניים כוונו לגיבוש מערכת מושגית הולמת שתהיה מונחת ביסוד המחקר של תולדות האדריכלות . פראנקל התנגד לגישה המסורתית של ויטרביוס ולגישה הצורנית הצרופה של ולפלין גם יחד . בחיבורו על שלבי ההתפתחות של אמנות הבנייה החדשה , שנתפרסם בשנת 1914 והוקדש לוולפלין , נותן פראנקל 11 ראה היינריר ולפלין , מושגי יסוד בתולדות האמנות , ירושלים . 1962 מגמתו של המחבר לדון באדריכלות באמצעות אותם מושגים ושיטות שבהם הוא דן בציור ובפיסול , באה לירי ביטוי מובהק ביותר בחיבור זה .
|
|