|
|
עמוד:15
התחרות הבינלאומית הגוברת : "הלקוחות הגדולים ביותר שלנו קיבלו הצעות מפתות ממפעלים יפאניים וממפעלים אמריקאיים בעלי קווי ייצור מעבר לים . היינו חייבים להקים מפעל מעבר 3 לים , כדי שלא לאבד את לקוחותינו " . החברות הרב לאומיות פנו תחילה להונג קונג ולטאיוואן , ולאחר מכן לדרום קוריאה , למכסיקו , לסינגאפור ולמלאזיה , בחיפוש מתמיד אחר כוח עבודה זול ככל האפשר . בין השנים 1960 ו 969 ו עלה ערך המוצרים של חברות אמריקאיות שיוצרו מעבר לים מ 1 . 1 ו מיליארד דולאר ל 29 . 5 מיליארד דולאר . בשנות השבעים המאוחרות הפכו הפיליפינים ותאילאנד ליעדן המועדף של החברות הרב לאומיות . קו הייצור הלך והתמתח מסביב לעולם . המעבר אל מעבר לים איפשר לחברות לחמוק מתביעות האיגודים המקצועיים האמריקאיים והאירופיים לשיפור תנאי התברואה והבטיחות בעבודה , כמו גם להעלאת השכר ושיפור התנאים הסוציאליים . הדבר איפשר להן גם להתעלם מן הדרישה הציבורית הגוברת לצעדים נגד זיהום האויר הנגרם על ידי התעשייה : הם פשוט העבירו את הזיהום לארצות בהן לא קיים פיקוח כלשהו על איכות הסביבה . כפי שהסביר רופא המועסק על ידי משרד הבריאות של מלאזיה : "מדיניותה של הממשלה היא למשוך משקיעים . השאלה הראשונה המוצגת על ידי המשקיע היא : 'האם יש אצלכם חוקים להגנה על איכות הסביבה , והאם אתם מקפידים לאכוף אותם י' אם הוא מוצא 5 שהחוקים והאכיפה חלשים , הוא בא . " באותן שנים החלו מדינות רבות בעולם השלישי לזנוח גישה קודמת לפיתוח כלכלי , גישה שהדגישה את התיעוש העצמי ואת הפחתת התלות במוצרים מיובאים מארצות הברית ומאירופה . במקום זאת אומצה גישה חדשה , אשר , באורח פלא , תאמה את האינטרסים של החברות הרב לאומיות הגדולות . הנישה החדשה שמה את הדגש על משיכת משקיעים לייצור המכוון לייצוא . ב 1965 הוצבה הגישה החדשה בראש סולם העדיפויות של
|
|