|
|
עמוד:81
כאן חוזרים אנו לשאלת ההלימה וההתאמה שעלתה בדיוננו על התרבות . מושג האישיות - ואיתו הזהות האישית - מניח מידה גבוהה של התאמה והלימה בין מרכיביו השונים . הערכה עצמית גבוהה הינה תנאי הכרחי לאישיות מאורגנת ומותאמת היטב . לעומת זאת יכולה הערכה עצמית נמוכה לתרום לאי סדר ולאי התאמה . גם כאן - כמו בגישת התרבות - אין הדגש על ארגון והתאמה המונח ביסוד תפיסת האישיות והזהות האישית מוביל לניתוח מידת ההתאמה וההלימה של המערכת כולה . במקום זאת הוא מוביל להתמקדות בבעיית אי ההלימה ואי ההתאמה של חלק מן המערכת - האישיות הבעייתית , הבלתי מאורגנת והבלתימותאמת של בן העדה . השאלה המרכזית המנחה מחקרים בגישת הזהות הינה , אם כן - מהם מרכיבי האישיות האופייניים של בני העדה הנחקרת , בעלי הזהות הבעייתית . שאלות מישניות נוגעות לשלבי ההתגבשות של האישיות הבעייתית , לדפוסי המגע בין בן העדה לבין בן הקבוצה השלטת שבמהלכם באים לידי ביטוי המרכיבים הבעייתיים של הזהות העדתית , ולמנגנוני ההסתגלות שבאמצעותם מתמודד בן העדה עם בעייתו . לשאלות מעין אלה , הממקדות את מלוא תשומת-הלב בבעיות הזהות והאישיות של בני העדה הנישלטת ישנן השלכות מושגיות ופוליטיות חשובות ביותר . ראשית , הן משחררות את החברה ככלל מנטל הבעייה העדתית ומטילות את העול על כל אחד ואחד מבני העדה . בעיות האישיות והזהות של בני העדה מספקות הסבר נוח ביותר לבעייה העדתית - מקורה בבני העדה עצמם . ניסוח כזה של הבעייה מהווה לא רק הסבר , אלא גם הצבעה על כיוון מסויים של פתרון - חיסול תכונות האי שיות הייחודיות של בני העדה , או , לפחות , מיתונם . את זאת אפשר להשיג בדרכים שונות , החל מהרחקת ילדים בני העדה בגיל מוקדם ככל האפשר מסביבתם ה"לא בריאה , " ועד לטיפול באמצעות מנגנון הסעד והרווחה בגילויי האישיות הבעייתית בשלבים מאוחרים יותר של החיים . הצד השני של המטבע הוא שבני העדה עצמם עשויים לראות באישיות הפרטית מוקד לתנועת שינוי . כך יכולות לצוץ תנועות לשינוי שעיקר מאמציהן נתונים לשינוי תודעתי , והנושאות לעתים קרובות אופי של תיראפיה קבוצתית . אך הבעייה העיקרית של גישת הזהות , הזהה לבעיית גישת התרבות , היא בכך שהיא גורמת לשאול שני סוגי שאלות , השונים זה מזה , האחד את בן העדה , והשני את בן הקבוצה השלטת . לראשון אנו מציגים שאלות על הגדרה עצמית , על הסתגלות ועל התאמה . את השני אנו שואלים על הגשמה , על הישגים , ועל ביטוי עצמי . גם כאן , כמו בגישת התרבות , עורכים אנו ניתוחים של האישיות הלא מאורגנת והלא מותאמת , בהנחה שאנו יודעים מהי אישיות נורמאלית . אנו מנתחים את מה שנראה לנו לא נורמאלי , מתוך הנחה שאנו יודעים מהו הנורמאלי , אך למעשה פועלים אנו ללא כל קריטריון אוניברסאלי , ועל כן אין זה מפתיע שרשימות "אי ההתאמות '' וה"סטיות" שאנו מוצאים במחקרים אינן אלא רשימות של הבדלים בין הנחקרים לחוקר , דהיינו , הן אינן אלא השתקפות דיעותיו הקדומות של החוקר . ומה שחמור עוד יותר - כשאנו פונים אל בן העדה בשאלה ספציפית לו , השונה מזו המופנית אל בן הקבוצה השלטת , אנו מונעים ממנו , למעשה , את האפשרות המושגית לביטוי אנושי מלא ; אנו הופכים את מצבו ההיסטורי הספציפי למאפיין הגדרתי שלו ושל שאר בני עדתו . האלטרנאטיבה היחידה שאנו פותחים בפניו היא לשנות את אישיותו ולהפוך להיות כבני הקבוצה השלטת .
|
|