|
|
עמוד:13
ב . המתודה הקדושה נותנת את עצמה בקדוש . לכן הדיון בפילוסופיה של הדת הוא אמפירי . במילים אחרות : הגישה המתודית של הפילוסופיה של הדת צריכה להיות אפוסטריורית בלבד , ולא אפריורית : על הפילוסוף להתאמץ תחילה לשחזר את המושג השלם של הדת האמפירית , ובשום פנים ואופן לא לנסות לבנות מבנה אפריורי של הדת ( כמו שניסו לעשות רוסו ושלינג למשל . ( את הדת לא יצר הפילוסוף . הדת קודמת לפילוסופיה . הדת היא עובדה קונטינגנטית . אילולא היתה קיימת לא היינו צריכים לחקור אותה . כיוון שכך , על הפילוסוף של הדת לעסוק לא ביישום השיטה שלו על הנושא המיוחד שמעמידה הדת , כפי שעשו קאנט וברגסון , למשל אלא לגשת אל הדת כמות שהיא בתולדות האנושות ולראות בה את מושא החקירה הפילוסופית . אבל כשאנו עוסקים בפילוסופיה של הדת אין אנו יכולים ללכת בדרך האינדוקטיבית , שכן בדרך זו לא נגיע לעולם אל המטרה . בתחום הפילוסופיה אין מקום לאינדוקציה . עם זאת , חשוב לנו ביותר לשמור על הכוליות . בכוליות אין הכוונה למושג הכללי הריק של הדת , אלא ל'כולל , ' למה שמכיל את כל הממדים של הדת ( חוויה , פעולה ודימוי ) ואת כל ההיסטוריה של הדתות . גישתנו הפוכה מן הגישה המקובלת בפילוסופיה האנליטית מכמה בחינות . ראשית , הפילוסופיה האנליטית דנה בבעיות שונות המתעוררות לגבי דת מסוימת , כמו בעיית הרוע של אלוהים . בעיה זו עולה רק על יסוד ההנחה שאלוהים הוא כול יכול וטוב . אבל התפיסה הזאת מיוחדת לדת או האובייקטיביות שלו הוא בניטרליות של האובייקט , ואילו מקור האובייקטיביות בפילוסופיה הוא בכוללות של האובייקט . בדרך הפילוסופית יש לנו אובייקטיביות לא משום שכאשר אנו נוקטים אותה אנו ניטרליים , אלא להפך , משום שבפילוסופיה האובייקטיביות כופה את עצמה עלינו , ואנחנו מקבלים אותה .
|
|