בנתיב עולי הרגל בימי־הביניים

עמוד:95

ידוע על קבוצת צליינים שבשנת 1476 התנגדה מפור שות לביקור במקומות הקדושים בעקבות סכסוך עם מוסלמים , והסכנה שנשקפה להם ולרכושם . למרבה המזל , מרבית הידיעות על שודדי הים נתבדו , ואפילו אם אלו הזדמנו לסביבה , הם ברחו על פי רוב , בראותם את אניות הצליינים שהיו חמושות היטב . להתנגשות דמים הגיעו רק לעתים נדירות , כמו בקרב בשנת , 1479 בין שייטת שודדי ים לבין אניית צליינים . רק בדרך נס שוחררו הצליינים , שנישבו לאחר התנגשות הדמים עם השורדים . בדרכן לחופי ארץ ישראל עברו האניות לאורך חופי איטליה , יוגוסלביה , תורכיה , יוון , רודוס וקפריסין . לבסוף , לאחר כחודשיים ימים , נגלו לעיניהם חופי ארץ הקודש , אותם קידמו בשירי הלל והודיה . מטחי אש מאחד משני מגדלי השמירה של יפו והרמת הרגל ציינו את בוא אניית הצליינים . זו הייתה צריכה לעגון לפני הנמל , עד שהגיעו הממונה על הקבר הקדוש ומושל העיר רמלה עם אנשיהם , כדי לדאוג לסידורי האבטחה והליווי מיפו לירושלים . דבר זה נעשה בעקבות הודעה שהועברה לירושלים על בואה של האנייה . במשך זמן ההמתנה הממושך , היו הצליינים חשופים לסכנת שוד והתנכלות משודדי ים מוסלמים . כרגיל הופיעו נציגי הרשות המוסלמים ופקידיהם רק מקץ 8 — 6 ימים . עימם היו גם סוחרים מוסלמים שסחרו עם הנוצ רים . רב החובל השליש לידי האדונים המוסלמים מתנות יקרות , ולאחר שפורק הנשק וניתנו דמי השתיה לאנשי הצוות , הועברו הצליינים ליבשה . אלה ויתרו עכשיו על כל גינוני הטקס . רוכסים ורוזנים דאגו לרשום עצמם , עוד בחותמם על חוזי השייט בוונציה , כאנשים מן השורה , ואף החליפו שמם לצורך זה . הם נמנעו עתה מלחשוף את זהותם , פן יבולע להם על ירי סחטנים למיניהם . הצליינים שוכנו באכסניה העלובה הידועה בשם סט . פטרוס , ונאלצו להמתין עד שרב החובל יתפשר על גובה המכס עם הפקידים המוסלמים . חיש מהר התקבצו במקום סוחרים שהציעו לצליינים את מרכולתם : ארי גים , מי ורדים , ביצים ותרנגולות וכדי . בו בזמן התקבץ סביבם גם אספסוף של פוחזים , שהתנכל להם וניסה לסחוט מהם כספים . לצידם היו גם אירופאים ( בדרך כלל יהודים ונוצרים יוצאי גרמניה , ( שהטרידום בשאלות על המצב במולדתם וכוי . הממונה על הקבר הקדוש שהדריך את הצליינים כיצד להתנהג בארץ ( או שהבטיח לעשות זאת ברמלה , ( היה חסר אונים וידו קצרה מלהגן עליהם . לאחר שהגיע רב החובל לעמק השווה עם השלטונות , נאל ץ כל צליין לעבור ביקורת קפדנית . כל אחד חוייב למסור את שמות ההורים , עיסוקם ומעמדם . מספרם הכולל נרשם , וכל אחד קיבל תעודת מעבר . לאחר שנסתיים תהליך מייגע זה החל המיקוח על דמי הליווי ומחיר שכירת החמורים , שהובילו את המטען לירושלים . כדי להימנע ממטרד זה , שכרו לעתים הצליינים מיד עם הגיעם מורה דרך למשך כל שהותם בארץ , ששימש גם כמתורגמן . תוך דין ודברים מייגע עם מובילי החמורים הטורדנים , הגיעה השיירה לרמלה — במקום שהצליינים חנו באכסניה שהוקמה בהשתדלותו של הדוכס פיליפ מבורגונדיה . כאן יכלו לקנות מצרכי מזון . ברמלה נאלצו שוב להמתין עד שהאמיר המקומי קיבל את הבקשישים המתאימים . הזמן נוצל בדרך כלל לביקור בבריכות שודדיס תוקפים עולי רגל , חדפס 1818-מ

הוצאת ספרים אריאל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר