לתולדות ההתיישבות בעמק בית שאן

עמוד:67

לתולדות ההתיישבות בעמק בית שאן בצלאל עמיקם בקעת בית שאן המשיקה לעמק יזרעאל המזרחי , ומשתרעת למרגלות הגלבוע ורמת יששכר עד לאפיק הירדן , קסמה למתיישב היהודי , שהתנחל בבקעה בשנות העשרים . תנאיה האקלימיים והגיאוגראפיים דומים לאלו של עמק יזרעאל , אלא שהיא משופעת ממנו במים . הנחל הזורם לאורכה והמעיינות המפכים בה הציפו את אדמותיה בחורף , ויצרו שטחי ביצה נרחבים , ואוכלוסייתה הייתה דלילה מחמת הקדחת הממאירה . בגלל פגעי הטבע קפא המקום על שמריו , ומספר הפלאחים שעיבדו את מרחביו , לא עלה על אלף נפש . ביישובה המרכזי של הבקעה — העיירה בית שאן — התגוררו למעלה מאלפיים נפש . בעיירה זו , השוכנת בקרבת מסילת הברזל חיפה — צמח , התקיים יישוב יהודי קטן וותיק , שהיה נתון במצוקה כלכלית ובחרדה מתמדת לביטחונו . ראשיו הפצירו במוסדות ההתיישבות להקים ליד בית שאן נקודה עברית חדשה , בעלת אופי עירוני חקלאי — כדי לחלצם מהבדידות ' . גורלו של היישוב היהודי בבית שאן נחרץ לשבט , וכמו במאורעות , 1929 שוב נמלטו התושבים על נפשם במאורעות 9 — 1936 ג ; 19 אלא שהפעם לא מיהרו לשוב לבתיהם . הרופא היהודי , היהודי היחיד שנותר בבית שאן נרצח בביתו . אחרי משא ומתן עם גורמים מקומיים חזרו 30 משפחות לעיירה , ובית הספר שב ונפתח . הכמיהה היהודית לאדמות בקעת בית שאן ניזונה מההכרה , כי הממשלה — כבעלת הקרקעות — תקצה מארמותיה השוממות להתיישבות יהודית . מבחינה משפטית היו אדמות בקעת בית שאן חלק מגוש קרקעות גדול , הנקרא גייפתליק ( בתורכית : אחוזה , משק מוסדר , ( שהיה רכוש הסולטאן . קרקעות אלו הוחכרו מטעמו למעברים שהתגוררו במקום . ב 870 ו קנה הסולטאן עבדול חמיד את מרבית האדמות , שהועמדו למכירה פומבית בגלל חובות המעבדים לממשלה ( מסי יבול ומסי קרקעות , ( ומאחר שהיו מוברות ומוזנחות למעלה משלוש שנים ( מחלול . ( ב ו 187 נרשמו האדמות בספרי האחוזה בקניינו הפרטי . מנהלי הגייפתליק השלימו את רכישת אדמות האזור , שהצטרפו יחד לשטח רחב ידיים בן מאות אלפי דונמים . האיכרים הדלים המשיכו להתגורר בגייפתליק , כרועים ובמעברים , ושילמו לקופת הסולטאן דמי חכירה בשיעור של 10 אחוז מהיבול ו"מעשר" של 12 . 5 אחוז " . בעקבות מהפכת "התורכים הצעירים" ב 908 ו , הופקעו האדמות מידי הסולטאן ועברו לאוצר המדינה . עם כיבוש הארץ בידי הצבא הבריטי הייתה ממשלת המנדט ליורשת אדמות המדינה , לרבות חבל בית שאן . כשביקשה הממשלה ב 921 ו לחדש את חוזה החכירה , סירבו הפלאחים י הם תבעו להכיר בבעלותם על האדמה שאותה — כך טענו — גזל מידיהם הסולטאן . מבחינה משפטית לא היה מקום לפקפק בזכויות הממשלה : ואולם הנציב העליון , הרברט סמואל — שסייר באזור ושמע את הטענות — הסכים למכור למעבדים את האדמות , כדי להשקיט את הרוחות באזור בלתי מיושב ופרוץ זה . ההסכם , שנחתם ב 9 ו בנובמבר , 1921 והידוע כהסכם " עיור — מדוורה , " קבע , כי האדמה תירשם על שם המעבדים במחיר סמלי , בתנאי שיוכיחו , כי עיבדו אותה 10 שנים ברציפות . לכל נפש הוקצו םג דונם . זכות המכירה של בעל האדמה החדש הוגבלה , והיה עליו להחזיר את האדמה לממשלה — בצורת משכנתא או כיורשת החוקית — אלא אם כן פרע את חובותיו . מכירת האחוזה כולה נאסרה , והבעלים חויבו להשאיר לעצמם כברת אדמה , שתספיק לפרנסת בני ביתם . כל חוזה מכירה היה טעון אישור הממשל . י בהסכם נכללו 117 , 720 דונם אדמות שלחין , 4 ג , 3 ג 2 ו

הוצאת ספרים אריאל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר